שמש של סוף מרץ מחממת את האדמה שעדיין בוצית מהגשם של אתמול. רוח קלה חולפת מעל הכרמים, ובקבוקי יין צוננים נפתחים על שולחנות עץ פשוטים.
זהו צהרי יום שישי בקיבוץ ניר עוז. כדי להגיע לכאן היכנסו לקיבוץ, סעו עד השער האחורי, בדרך תעברו בין כמה בתים חרבים ובתים אחרים שנמצאים בשיפוץ, לפנות ימינה, להמשיך ישר - ושנייה לפני גינת הקקטוסים המרשימה של משפחת ליפשיץ, תמצאו את עגלת היין של יקב פאוקר.
היקב נקרא על שמו של גדעון פאוקר ז"ל, חבר קיבוץ ניר עוז שנרצח ב-7 באוקטובר. גדעון גדל בנהריה, הגיע לניר עוז ב-1962 וחי שם את רוב חייו. במשך שנים היה יינן חובב והקים ב-2006 את יקב ניר עוז - יקב קטן, חברי ולא מסחרי. היין היה עבורו תחביב ותשוקה, אבל גם דרך פשוטה לחבר בין אנשים.
בימים אלו, שנתיים וחצי אחרי, ילדיו ונכדיו ממשיכים את החלום שלו - ואף יותר. לא רק ביין, אלא בדרך החיים ובאהבה לקיבוץ מוכה האסון.
צפו בהקמת מתחם עגלת היין ביקב "פאוקר", ניר עוז
רז פאוקר, בנו של גדעון, הוא הכורם של היקב. כלומר זה שמגדל את הענבים שמהם מכינים את היין. בינתיים הכרמים נמצאים בעין הבשור, אבל הוא כבר מדבר על הצעד הבא. "אנחנו נתרחב", הוא אומר בביטחון. "עוד עשר שנים נוציא 80-70 אלף בקבוקים בשנה. והכי חשוב - ננטע כרם נוסף כאן, באדמות ניר עוז".
למרות הכול, רז מודה בחיוך: "אני בכלל לא כל כך אוהב יין". הסנדלר, במקרה הזה, אכן הולך יחף. אבל כמה דקות אחר כך בנו גל כבר נכנס לתמונה - והוא משלים את החלק החסר.
גל פאוקר, הנכד, הוא בן 26 ומחזיק בתפקיד יינן של היקב - מי שאחראי על תהליך ייצור היין. הוא מדבר בהתלהבות על תהליכי התסיסה, הארומות והדרך הנכונה לטעום יין.
לפני כעשור, כשסבו הציע לו לשתות, גל השיב לו בכנות שהוא לא אוהב יין. "סבא הסתכל עליי עמוק בתוך העיניים ואמר: 'אתה לא יכול להיות הנכד שלי'", הוא נזכר בחיוך. היום, גל כבר נשמע כמו מומחה ותיק שעוסק בתחום עשרות שנים. "אני חולם שהיקב יהיה אבן מרכזית בבנייה של הקהילה הזאת. משהו שצומח מתוך ההריסות", הוא אומר.
הקשר לניר עוז לא נגמר ביין. שבוע לפני מתקפת החמאס חזר גל מטיול ארוך באוסטרליה, וביקש מסבו לבדוק אם יש דירה פנויה בקיבוץ. "זה לא הסתדר אז", הוא מספר, "אבל אחרי מה שקרה הבנתי שאני רוצה לחזור לפה ברגע הראשון שאפשר".
כמעט שנתיים מאוחר יותר, באוגוסט 2025, עבר גל להתגורר בניר עוז יחד עם בת זוגו זיו, שגם היא עובדת ביקב המשפחתי.
לא לתת ליקב למות
כשהתברר שגדעון נרצח בביתו, המטרה הייתה ברורה: לא לתת ליקב למות יחד איתו. "אבא שלי חקלאי", מספר גל, "ולא הייתה לו את הפריבילגיה לעזוב את האזור, כי השדות היו צריכים טיפול". במקביל, שבועיים אחרי מתקפת חמאס, כבר התארגנה משלחת של אנשי מקצוע - חבריו ומוקיריו של גדעון ז"ל - כדי לטפל ביקב.
כשמצבו של אחיו סיון, שנפצע בשכונת "דור צעיר" בכפר עזה, השתפר - בני משפחת פאוקר התפנו גם הם לרעיון שיקום היקב. "הבנו שיש פה הזדמנות לצאת לדרך בעקבות סבא. לא לייצר יין אחד לזכרו ודי, אלא משהו גדול וחזק שיהיה לאורו".
לקראת פסח, משיק היקב המשפחתי סדרת יינות חדשה בשם "דרך". "השם מגיע מהדרך שאנחנו הולכים בה בעקבות סבא שלי", מסביר גל. "היינות פירותיים ושמחים - בדיוק כמו הרגעים שסבא אהב לחלוק עם חברים ועם המשפחה. זו הדרך שלנו להמשיך את דרכו ולהנציח את זכרו".
בסדרה שלושה יינות - לבן, אדום ורוזה - שכל אחד נקרא על שם סוג אדמה אחר: דיונה, לס וחרסית - "כך נקראות אדמות הנגב שבהן אנחנו פועלים", מסביר גל.
"אני חושב שסבא היה בהלם אם היה רואה את כל זה", הוא מוסיף בחיוך, "הוא היה אומר משהו בסגנון של 'מה, הייתי צריך למות כדי שתכינו יין?'".
עגלת היין של משפחת פאוקר פתוחה למבקרים בימי שישי, בין 10:30 ל-14:30. אפשר לטעום, לשמוע את סיפורו של היקב ושל האנשים שעמדו מאחוריו - ובהם גם חיים פרי ז"ל, שהיה שותף להקמתו ונחטף ב-7 באוקטובר לשבי חמאס, שם בסופו של דבר גם נרצח. ולצד כל זה, לקבל הצצה לקיבוץ הקטן והפסטורלי, שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו באותה שבת ארורה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.03.26
