לפני ימים מספר חזו צופי הטלויזיה במפגן של גבורה מנהיגותית: לביקור ראש הממשלה נתניהו בעיר ערד - נטולת המיגון, המופצצת והדואבת - נלוותה משאית ענק מצוידת במנוף אימתני ועליה מונח ביתן אבן, חדר ביטחון נייד, על מנת למנוע כל סיכון מראש הממשלה. אבקש לספר לכם כיצד נהג ראש ממשלה אחר, אריק שרון, בנסיבות דומות.
באחד הימים, שעה שכיהנתי כמנהל לשכת ראש הממשלה, נדרשנו להגיע למשרד הביטחון בתל אביב בשעה ידועה ולצאת מירושלים כשעה קודם לכך. בזמן כלשהו נכנס לחדרו של שרון מפקד צוות המאבטחים של היחידה לאבטחת אישים והודיע לנו כי שעת היציאה לתל אביב הוקדמה ברבע שעה. האיש אמר כי נדרש על ידי מפקדיו להעביר את מסלול נסיעתה של שיירת ראש הממשלה מכביש 443 - הכביש לירושלים העובר דרך מודיעין ומצוי בסמוך לישובים פלסטיניים - לכביש 1 המצוי מערבה לו. "הורו לי מהיחידה שלא לנסוע ב-443 כי בשעות האחרונות זורקים שם אבנים על כלי רכב וצריך לעבור לכביש 1. נצא קודם כי הנסיעה בכביש 1 נמשכת יותר זמן", הסביר. הימים ימי האינתיפאדה השנייה וכביש 443 ידע תקריות רבות של ידוי אבנים בכלי רכב ישראליים. "ברור", ענה שרון. הוא רק ביקש לדעת אם כביש 443 נסגר לתנועה והמאבטח השיב בשלילה: "הכביש לא נסגר לתנועה. ההנחיה שלא לנסוע בו היא רק שלנו, של אגף המבצעים שלנו".
שרון הרים מבטו ואמר בתקיפות: "איך אתה מעלה על דעתך, כי אני, בזכות הקשר שיש לי אתכם, אסע בכביש 1 ולא אחטוף אבנים, והאזרחים, שאינם קשורים אליכם, יסעו בכביש 443 ויחטפו אבנים? שום דבר. אם תסגרו את הכביש, אף אחד לא ייסע שם וגם לא אני. אם הכביש פתוח והאזרחים נוסעים וחוטפים אבנים, גם אני אסע שם". כך היה. נסענו בכביש 443 ולא חטפנו אבנים.
"איך אתה מעלה על דעתך", אמר שרון, "שאני אסע בכביש 1 ולא אחטוף אבנים, והאזרחים יסעו בכביש 443 ויחטפו אבנים?"
