האיש ההולך // ג'ירוֹ טניגוּצ'י } תרגום: אירית ויינברג } אסיה } 198 עמ'
בסוף שנות ה-80 הופיעה ברחבי תל-אביב דמות שנקראה "האיש ההולך", גרפיטי מינימליסטי בדמות האיש ההולך מהרמזור. תחת הסלוגן "בקרוב אגיע רחוק", ביקשו יוצריו — איתן ברטל ואילן גולדשטיין — לערער על אופי שליטת הממסד במרחב העירוני. פניו של "האיש ההולך" תמיד הופנו קדימה, כשהוא שרוי בהליכה נצחית, מסע שאין לו סוף. לכאורה רב המרחק בין האיש ההולך מהמרחב התל-אביבי האלים והמגובב, לבין האיש ההולך מספרו המעודן והמוקפד של ג'ירו טניגוצ'י — אבל למעשה הם אינם כה שונים. שניהם מציעים התבוננות מחודשת על הסביבה היומיומית, ומכריזים על הליכה כפעולה משמעותית שמגדירה את יחסי הגומלין בין האדם למרחב המחיה המיידי שלו. גם בתקופות נטולות-טיל, רחובות ישראל, ברובם, אינם ראויים להליכת אדם. וכשהם כן ראויים, כבר לא נמצאים בהם מי שזוכרים רק ללכת לשם ההליכה וההתבוננות. בפארק הירקון יש שני מסלולים: אחד לאופניים והשני להולכי רגל, וגם בו כמעט איש אינו הולך, כולם רצים.
ימים מספר אחרי שסיימתי לקרוא את 'האיש ההולך' (לקרוא היא מילה לא מדויקת. האם יש מילה מתאימה להתבוננות רציפה בספר שאין בו כמעט טקסט?) מצאתי עצמי מתגעגעת אליו, לנראה ולבלתי נראה שבו, לנעשה ולמה שלא נעשה בין דפיו. גיבורו של הרומן הגרפי 'האיש ההולך' הוא אדם שהולך בסביבה הקרובה לביתו והרפתקאותיו הן זוטות היומיום. 17 פרקיו ראו אור בשנים 1990-1991 במוסף חודשי מיוחד בשם PARTY של מגזין המנגה MORNING. ואף עובדו בראשית העשור לסדרת טלוויזיה ביפן. הקובץ שלפנינו כולל גם מנגה נוספת בשם 'נגד הזרם' שנוצרה עבור המגזין הצרפתי !BANG. פרט ל'נגד הזרם' ולפרק 'בעיר', כל פרקי הספר הם בשחור לבן. העין מתרגלת לעדינות הזאת, וכשמגיע הצבע הוא נראה מופרז, בוטה, לא הכרחי.
האיש ההולך אינו צעיר מדי, ולא מבוגר מדי, לא נאה מדי, לא רזה מדי. הוא לבוש בבגדים משרדיים, עונד כרס קלה ומשקפיים. נורם-קור. הוא לא הולך בלב העיר ההומה וגם לא בטבע רב הוד, אלא במה שנראה כמו פרוור: בתים נמוכים, חצרות, שבילים ופארקים. מלבדו — זכר בגיל התפוקה המרבית — שאר החיים שברחוב הם ילדים, קשישים וחיות. בעוד האיש ההולך נדרש, או ממציא לעצמו, סידורים שונים: הולך לדואר או לספרייה, מוציא את הכלב — האישה שחיה איתו נשארת בבית. היא תמיד שואלת אותו: "לאן אתה הולך?"; "מה אתה בונה?". נראה שחייה עוד קטנים בהרבה משלו. בניינטיז, גם מניפסטים צנועים ויפים של חירות הדגימו זהות בין המילה "אדם" למילה "גבר".
הציור שקדני, צפוף, טקסטורה עכבישית של רעפים, חוטי חשמל, עלווה. הארכיטקטורה ועיצוב הנוף משחקים כאן תפקיד מרכזי, תוחמים את ההליכות ואת הנפש (באחד הפרקים נראה ספר של פרנק לויד רייט נרטב בגשם). בפרק 'מחיצת במבוק' האיש ההולך קונה מחיצת במבוק מגולגלת ואז נושא אותה על כתפיו הביתה בשמש היוקדת. זה פרק ללא מילה אחת, שמצליח, בציורים בלבד, להעביר את מערכת היחסים בין האדם לטבע, ובין מסורת למודרנה. האיש, מוכרע מהחום והמשקל, מוטל בצל חומת בטון, מחצלת הבמבוק מוטלת לידו כמו עמוד שקרס. אחר כך, בחורשה, הוא עוצר שוב, משעין אותה על אחד העצים, וכעת הבמבוק המעובד נשען על העץ הטבעי, כמו תותבת. בדרך הוא נתקל בברז, כמו כלב הוא כורע על ארבע ומרטיב את עצמו בפראות. אחר כך, בבית, שוב מים – הפעם בכוס זכוכית.
טניגוצ'י מרבה להראות לנו את נעליו של האיש, מתמקד במפגש שלהן עם המדרכה או הדשא, מדגים חומריות. בכמה פרקים, בביטוי של חירות, האיש חולץ את נעליו ואנחנו כמעט יכולים לחוש את המגע הישיר של העולם בכפות הרגליים היחפות. בפרק 'שחייה לילית' גם איבר מינו נושק לאריחי הבריכה הציבורית. בפרק אחר הוא שוכח קלטת ששאל בספריית הווידיאו (הו!) מתחת לעץ הדובדבן, אחרי שפגש שם אישה שנזכרת איך בהתה בצמרת העץ בילדותה. הקלטת נשכחה כי המציאות – הנוף, האנשים, זיכרונותיהם – היא סרט מספק בפני עצמו. את הקלטת האיש מוצא אחר כך, מכוסה בפרחי דובדבן שנשרו. הוא מנצל את ההזדמנות לטבול בעלים את כף ידו.
עם כל אהבתי לספרים, לו הייתי בראשית דרכי המקצועית, אין לי ספק שהייתי פונה לתחום הכירורגיה האורתופדית. רחובותינו מלאים באנשים מושפלי מבט, מורכני צוואר. אין סיכוי שזה לא ייגמר בניתוח או בשינוי אבולוציוני. השפלת ראש הייתה שמורה בעבר לצמיתים ולמשרתים, היום היא נחלת כולם. העולם נשאר ללא עדי ראייה, פרט לעדי צילום. 'האיש ההולך' הוא האנטי-טלפון, הוא עד הראייה הגדול. זה מניפסט שוטטות מושלם ויפהפה, ממשיכם המאופק והשקט של פלאנרים כמו ולטר בנימין או שארל בודלר ושל הולכים גדולים כמו ת'ורו ולסלי סטיבן — כולם ראו את ההליכה כאופן ההתבוננות החי ביותר. לו רק ראו כיצד אנחנו מצליחים לשלב אותה עם קריאת חדשות! •
'האיש ההולך' הוא האנטי-טלפון, הוא עד הראייה הגדול
