הדשא של תשרי // נעה שחם } ברחש } 37 עמ'
נעה שחם כותבת שירה שאפשר לכנות היפר-דקדוקית. זה הקטע שלה – לשון עברית, לשונאות, דקדוק. רבים משיריה הם מין פיוז'ן של דיון דקדוקי ושיר, והדבר בולט במיוחד בספרה החדש, השלישי, 'הדשא של תשרי'. למשל במחזור 'הוראות לעברית תקינה על פי מקורות העברית', שכל אחד מפרקיו עוסק בסוגיה לשונית אחרת: צורת רבים שניתנת לשם קיבוצי (קהלים, רכבים), ש' זיקה שנעקרה ממקומה (הארץ בה נולדנו במקום הארץ שבה נולדנו), וכך הלאה. הדבר שהופך את הדיונים הדקדוקיים האלה לשירים הם שני כוחות בלתי דקדוקיים בעליל – הומור לשוני יצירתי, פראי, אחוז תזזית, שמעניק לטקסט פני שטח סבוכים, מרתקים, רצופים במלכודות, ומה שנופל לתוך המלכודות האלה – בעיקר המלחמה האינסופית שפרצה ב-7 באוקטובר, ובעצם הרבה לפני, על כל ההרס וההרג וההפקרה והאלימות והחורבן הכרוכים בה. וכך השיר שדן בש' הזיקה עוסק בעצם בהפקרת החטופים, וזה שבא מיד אחריו ברבבות ילדי עזה ההרוגים. ברור שמשמעות השירים מרחפת איפשהו בין הצורך העז לברוח מהאקטואליה הרצחנית שאנחנו חיים בתוכה אל היסודות העתיקים, המנחמים, הדקדוקיים, של חיינו, לבין הצורך ההפוך, להתמודד עם הזוועה בעיניים פקוחות. ומכיוון שכולנו שרויים בתוך המתח הזה בדיוק – בין החיים הנמשכים על כל שגרותיהם ושיגיונותיהם לבין הזוועה שמפוצצת אותם שוב ושוב – יש בשירים של שחם הרבה כוח.
הערת אגב: השירה הישראלית של השנים האחרונות הולכת ושוקעת לתוך משבר חריף. צריך לומר שרוב המשוררות והמשוררים כותבי העברית אינם מסוגלים, או מאוד לא רוצים, להתמודד עם השפל המוסרי והקיומי הנורא שהחברה והתרבות הישראלית קרסו לתוכו, ולכן כל ספר שמצליח לעשות בדיוק את זה, למרות הקושי הנורא, ראוי לברכה.
אבל מיטב השירים בספרה החדש של שחם מכניסים למשוואה שקושרת דקדוק ומלחמה גורם משמעותי נוסף אחד לפחות: את דנילו, בנה הרך של המשוררת. בעוד ספרה הקודם, 'המפלצת תוחלת', עסק בהיריון כהתנסות גורלית, הספר החדש נוגע במה שהגיח בינתיים מתוך הדילמה ההיא – ילד. יש כמה שירים, מתוקים במיוחד, שעוסקים בדנילו עצמו, לאו דווקא מנקודת מבט דקדוקית, אבל השירים הטובים ביותר בספר הם אלה שעוסקים במתח הבלתי פתור בין החוויה ההורית-ילדית, על כוח החיים המופלא שיש בה, לבין ההקשר שעוטף אותה – מלחמה, הרג, מוות. שחם עסוקה בין השאר בשאלה אם רצוי להביא ילד נוסף (ליתר דיוק: ילדה) לתוך עולם נורא כל כך, והעובדה שטיפולי פוריות נרמזים ברקע מחדדת את השאלה. השירים שמעמתים את דנילו עם המלחמה הם יפים להפליא בגלל האנרגיה הלשונית הנהדרת שלהם, ובעיקר בזכות ההבנה ששני המישורים – לידה והורות מצד אחד, אלימות רצחנית מצד שני – אינם עולים בקנה אחד אלא יוצרים אבסורד מתמשך שרק שיר קופצני וקוצני ופרוע במיוחד יכול איכשהו להכיל. אני חושב בעיקר על שני שירים ארוכים למדי – 'האירוע הסתיים', שמעמת דיון במוצרי היגיינה וקוסמטיקה לתינוק עם מדיניות החיסולים הסיטונאית של ממשלת ישראל, ו'לאיזה עולם תבוא הילדה', ששני הבתים הפותחים שלו מצורפים לרשימה.
ויש עוד כמה שירים יפים במיוחד בספר – שבהם האובססיה הלשונאית של שחם מתמקדת בבוטניקה, כלומר בעברית של מגדלי פרחים ומגדירי צמחים. בשיר 'אסטרטגיה ליום שאחרי', עוסקת שחם בהשפעת המלחמה על חקלאות הפרחים הישראלית, ובשיר 'אם אתן לא מבינות מה קורה פה – תגדירו' היא מבהירה שהבעיה לא נובעת מצמחי ארצנו כמו העכנאי סגול הפריחה, הגזר הקיפח או כליל החורש המשיל, אלא עם האשמאי סגול השיער שקיפח והפקיר. אך השיר הבוטני היפה ביותר הוא זה שבו שחם חולקת את הפחד הכי גדול שלה – הפחד שאהבתה הגדולה לבנה תחייב אותה להתנתק מהעולם: "עשה שלא אכנס/ לקונכיה רכה/ כמו כף יד של פעוט/ מבפנים, ומבחוץ עין/ בגזע מחוספס דביק משרף". איזה יופי ואיזה פחד. •
לאיזה עולם תבוא הילדה
שָׁלוֹם ד"ר,
אַחֲרֵי פְּגִישָׁתֵנוּ בָּהּ שָׁלַחְתָּ אוֹתִי
בְּחֻלְצַת הָוָאי פְּקוּחָה עַד הַפּוּפִּיק
(אַתָּה בַּחֻלְצָה, לֹא אֲנִי)
לָלֶכֶת לִבְדֹּק עוֹד
אֶת מֶרְכַּז הָעוֹלָם, רִירִית הָרֶחֶם
מָה שֶׁמַּזְכִּיר לִי שֶׁלָּמָּה לְנָשִׁים יֵשׁ רַגְלַיִם אָה זֶה
כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁאִירוּ סִימָנִים שֶׁל חִלָּזוֹן מִכָּל מָקוֹם
אֲנִי יוֹצֵאת עַתָּה מִמְּכוֹן הַדִּמּוּת בְּרִירִית מְעֻבָּה
וְעִמִּי - שֶׁלֹּא כִּשְׁלוֹם עַמִּי - הַזְּקִיקָה הַבְּשֵׁלָה
(אָרְכָּהּ: 15 מ"מ), גַּם אֲנִי הָיִיתִי בְּגוּפָהּ שֶׁל אִמִּי כְּשֶׁנּוֹלְדָה
(בֵּיצִיּוֹת הַנֶּכְדָּה כְּבָר שׁוֹכְנוֹת בְּבֶטֶן הָאֵם הַגְּדוֹלָה), וְעַל כֵּן,
וּבְלִי לְעוֹרֵר עוֹד אֵימָה, אֲנִי כּוֹתֶבֶת עַל מְנַת לִשְׁאֹל אוֹתְךָ
לְאֵיזֶה עוֹלָם תָּבוֹא הַיַּלְדָּה
