יש משהו כמעט-פואטי בכמעט-מינוי של טל גלבוע לדוברת ראש הממשלה, וזה לאו דווקא קשור למונחים כמו "ניסיון" או "התאמה". הסיפור הוא שהאישה שנכנסה לחיינו לפני יותר מעשור ב'האח הגדול' כלוחמת למען בעלי חיים, זו שצעקה בשביל מי שאין להם קול, מגייסת את המיתרים שלה עבור אלה שצועקים הכי חזק. גם אם בסופו של דבר היא לא תהיה ה"כוח צביקה" של בנימין נתניהו ובעיקר של רעייתו בתקופה שבה הדוברים מתחלפים בקצב ופרשות מרעידות את הקירות, הם זקוקים למישהי כמוה: אחת שרגילה לחשוב במונחים של הישרדות מוחלטת.
למעשה, גם באולפני ערוץ 14 נראה שגלבוע פשוט העתיקה את אותה טוטאליות דתית מהתרנגולות והפרות אל משפחת נתניהו: הם נתפסים בעיניה כנרדפים באותה מידה. זה לא "אבולוציה", "התפתחות" או "תהליך התבגרות", אלא שכפול של אותה מלחמה דורסנית, שבמסגרתה רוב האמצעים כשרים. לא את האידיאולוגיה גלבוע החליפה, אלא את העדר שהיא מגוננת עליו בחירוף נפש: אותה אגרסיביות ששימשה לפריצה למשחטות משמשת היום להפצת המסרים (גם אם לא לניסוחם). העיתונאים, היריבים הפוליטיים וגם הציבור שתומך בהם (כי זה עדיין מותר) הם הקרניבורים החדשים.
ייתכן שעבור גלבוע, נאמנות היא לא ערך אלא כלי עבודה. היא לא נכנסה למערכת הזאת כדי לשנות אותה מבפנים; המערכת פשוט בלעה אותה, והיא, מצידה, התמסרה לבליעה הזו בחדווה של מי שמצאה סוף-סוף בית חם ומתגמל. "האקטיביסטית בשירות הממשל" היא לא מעשייה על התפכחות אלא על טרנספורמציה מוחלטת. להט המאבק הוא ממש אותו הלהט המוכר של גלבוע, זה ששיכנע המונים להעדיף אותה על פני אחרים ואחרות ב'האח הגדול', אבל החמלה על החלש מפנה את מקומה לסגידה לכוח. גלבוע, שנהגה לחשוף "קירות שקופים", הייתה כפסע מכניסה לתפקיד שכל מהותו היא לבנות קירות - אטומים, גבוהים וחסינים. כרישה באקווריום. המנגנון אותו מנגנון, אבל התוכן השתנה.
קל מאוד לזעוק על חמלה כשעומדים בחוץ עם מגפון, אבל הרבה יותר קשה להסביר לאן נעלמה אותה חמלה כשאת נכללת בפועל במערך הכי משומן, ציני וחסר מעצורים, כזה שגורם למשחטות הבשר הכי מטונפות להיראות כמו בית ספר אנתרופוסופי. הטייטל והלשכה היו רק החותמת הסופית, אבל לפחות נחסכה לה דילמה אחת: רק דמיינו מה היה קורה אם הכיסא היה עשוי מעור אמיתי.
