בזמן שהאלבום הבא של אודיה - "הכי קטלני אבר", לדבריה - ממתין לימים קצת פחות קטלניים, היא חשבה כיצד בכל זאת תוכל לנחם את מיליוני הישראלים שמתפקדים באורח נס על אדי הסבלנות. אפשר להבין: עולם התרבות (שוב) קפא, אין הופעות ענק במנורה והזמרת המובילה בתעשייה לא תתנפל על הזדמנות להופיע בפני קהל של 50 איש בכפוף להנחיות פיקוד העורף. התוצאה היא 'שיר לממ"ד': לא בדיוק החיבוק המלטף שציפיתם לו, אלא אם כוס התה המרגיעה שלכם היא שילוב אקטואלי בין 'מתוק כשמרלי' של אליעד ו'שבט אחים ואחיות', בתנאי ששניהם היו נוצרים באמצעות בינה מלאכותית כמו הקליפ שמלווה את השיר.
הזמרת (שכתבה והלחינה לצד מכונת הלהיטים של אבי אוחיון ומתן דרור), "הכניסה", שלא נאמר כלאה בשלשלאות וזרקה את המפתח, רשימה מפוארת של מיטב אמני ישראל והשתעשעה במשחקי מילים כמו "גידי בשלילה עולה על אוטובוסים/ אפילו אסי לא עזר", "החיים שלי תותים יותר מחנן" והפזמון המידבק "וזה גן חיות, רק עומר אדם". זה נשמע - וגם ונראה כאמור - כמו דאחקה מוזיקלית שאמורה להצליח רק בגלל שהמספרת היא אודיה.
זה חבל, משום שכמו תמיד אצלה, ברגע שהיא מוכנה לחשוף משהו קצת יותר אישי (כפי שקורה בהבלחה קצרה בפזמון), השיר נעשה לרגע מעניין יותר מכל בדיחת קרש. בהמשך גם מופיע ניצוץ של מודעות והומור עצמיים - "ולמה אודיה עדיין ממלמלת/ עם דיקציה של עולה חדש" – והנה היא כמעט עושה את זה שוב ומפוררת את ההתנגדות שמעורר הגימיק עליו מבוסס השיר. אלא שזה מעט מכדי לנטרל את הקרינג' ובעיקר ההתרחקות מכל מה שבוער.
מן הסתם, קהל צמא לשמוע משהו חדש ומעניין שיחליף את צליל ההתרעה של פיקוד העורף ואודיה עבור רבים ורבות היא כמו משלוח וולט שקשה להיגמל ממנו. אולי על הדרך היא גם תביס את להיט המלחמה האמיתי - "מה זה שמה בשמיים? זה כטב"מ". אבל עם כל הכבוד, החיים שלנו קצת יותר מורכבים מהרמות לשלמה ארצי וזהר ארגוב: הם כואבים ומדממים ומתישים כבר יותר מדי זמן. אפשר להגיד על זה משהו, כמו הילה רוח, או אפילו זאתי מפרדס חנה, או פשוט לחכות עד יעבור זעם – ואז להוציא אותו.
