"אנחנו מבינים את צרכי הצבא, אבל אנחנו צריכים פתרון שישמור על אחדות העם ולא יפרק את הממשלה בזמן מלחמה". כך אמר, לכאורה, רה”מ נתניהו, אמירה שנבלעה בתוך הסערה שיצרה אזהרת הרמטכ"ל.
קשה לפספס בשנה האחרונה את הדיבר הנוסף שהצטרף לעשרת הדיברות: "לא תפיל את ממשלת הימין". גם אם נקבל את הציווי הקדוש הזה, עולה התמיהה מדוע פיזור הכנסת חודשים ספורים לפני התפזרותה הטבעית נתפס כמעשה חמור כל כך, ומה הקריאה הזו יכולה ללמד אותנו על השבר העמוק בימין הקואליציוני.
הימין הקואליציוני קיבל מתנה גדולה: העובדה שקואליציית ימין-חרדים קיבלה 64 מנדטים על אף שהיא שווה אלקטורלית ל-61, וזאת משום שמרצ נפלה מתחת לאחוז החסימה. העובדה הזו לא רק העניקה לה את השלטון, אלא יצרה קונסטלציה שבה כמעט כל שחקן על המגרש יודע שבבחירות הבאות הוא ייחלש. לכן, האינטרס לשמור על הקואליציה בכל מחיר רק הלך וגדל.
האינטרס הזה החמיר משמעותית אחרי 7 באוקטובר, כאשר היה ברור לשחקנים רבים שהאירוע פוגע בהם אלקטורלית, והשאיפה הפכה להיות הרחקת יום הבוחר מיום הטבח ככל הניתן. בנוסף, מהלכים לא פופולריים ולא ערכיים, כמו החתירה לקראת העברת חוק פטור מגיוס, פגעו באמון של הבייס במפלגות הקואליציה. כל אלו הובילו למצב שבו אין שום אינטרס ללכת לבחירות.
אלא שיש לכך רובד עמוק עוד יותר: המתנה הגדולה הזו שברה משהו מהותי ביחס של מפלגות הקואליציה אל הבחירות, ואל עצמן. לכאורה, מפלגות הקואליציה הן מפלגות פופוליסטיות. לא מדובר בעלבון. מרגרט קאנובן, פילוסופית פוליטית חשובה, מגדירה את הפופוליזם כמתח מובנה בתוך הדמוקרטיה המודרנית, הנעה תמיד בין הפנים ה"פרגמטיים" (מוסדות, פרוצדורות ובירוקרטיה) לבין הפנים ה"גאוליים" (שלטון העם והחזון האידיאלי).
לפי תפיסתה, הפופוליזם מתפרץ כאשר הפער בין ההבטחה הדמוקרטית למציאות המוסדית הופך למנוכר מדי, ואז עולה התביעה להחזיר את הכוח לעם. בתוך המבנה הזה, מערכת הבחירות משמשת כרגע השיא של "האיחוד": הרגע בו הנציגים משילים את הגינונים המוסדיים כדי להתמזג מחדש עם רצון העם. ניתן להבין מה כל כך דרמטי כאן: אנו רואים תופעה כמעט בלתי אפשרית — מפלגות פופוליסטיות המפחדות מיום הבוחר.
מפלגות פופוליסטיות המפחדות מיום הבוחר הן מפלגות בעלות נרטיב שבור. הן מדברות על העם, אך לא מאמינות לעצמן שהעם איתן. הן מדברות על הצורך בבחירות, אך מתייחסות אליהן לא כאל רגע של איחוד מלא בפוטנציאל, אלא כאל קטסטרופה שמי שמוביל אליה נתפס כבוגד. הדבר מוביל לשבר במהות, בנרטיב הבסיסי ביותר של מפלגות הקואליציה.
כשקואליציה פופוליסטית מפחדת מהבייס, היא הופכת לגוף שצועק "העם איתנו", בזמן שהוא נועל את הדלת מבפנים כדי שהעם לא ייכנס. זהו שבר בסיפור היסוד: אם בחירות הן כבר לא רגע של "גאולה" וחיבור מחדש לריבון, אלא אירוע קטסטרופלי שצריך לדחות לנצח, הרי שהקואליציה הפסיקה להאמין שהיא מייצגת את הרוב. ברגע שבו הליכה לקלפי נתפסת כמעשה של בגידה, הפופוליזם הישראלי לא רק נשבר – הוא התרוקן מתוכן.
