אלו לא זמנים טובים להיות ישראלי במדינה מערבית. אתה מטרה. מטרה שנואה. עדיף להצניע לכת. להשתיק את העברית, להכניס את השרשרת מתחת לחולצה. עדיף. אלו הזמנים. מדי יום עולה ידיעה במבזקים: באנטוורפן תקפו מוסלמים יהודי עם כיפה; ברוטרדם הועלה בית כנסת באש; זוג עם ילדים הותקף באתונה לאחר ששמעו אותם מדברים עברית. בגרמניה ובאיטליה תלו בעלי עסקים שלט שהכריז "אין כניסה לישראלים".
אנחנו לא מדברים בגיליון הזה על שחקנים בסיטואציות לא אפשריות - אלו שהמציאות הישראלית משחקת בהם רולטה רוסית, כמו ענאן חלאילי, שמככב בקבוצה שיושבת באחת השכונות והערים (בריסל) הכי אלימות ועוינות לישראל באירופה, אך מייצג את נבחרת ישראל כאזרח ערבי שלה; או אוריין גורן, ילד שמשחק בקבוצת הנוער של ברצלונה, עוד עיר ששונאת ישראלים. או סתיו למקין, שהצליח לברוח מהסיטואציה בישראל רק כדי לשחק תחת הטילים הרוסיים באוקראינה (משחק היום בטוונטה ההולנדית). או ביברס נאתכו, שהוא שחקן ואדם מכוכב אחר.
אנחנו מדברים על היומיום. אנחנו מדברים על מנור סולומון ועומרי גאנדלמן באיטליה - מדינה שהשמאל הרדיקלי שלה מפגין באלימות נגד ישראל ושבה סטודנטים ישראלים מפחדים להגיע לקמפוסים; או על דניאל פרץ, שנסע לשחק במדינה שבה משטרה מקומית (בברמינגהאם) העלילה עלילות שווא על אוהדים ישראלים כדי למנוע את הגעתם למשחק של מכבי ת"א בעיר, ובכך להיענות לדרישות של התושבים המוסלמים. או סירובן של קבוצות כדורסל אירופיות לארח יריבות ישראליות מחשש להפגנות אלימות.
חוץ מהונגריה, אין היום מקום באירופה שבו אפשר לברוח מזה. אך בעוד שלתייר או איש העסקים הישראלי שמגיע לאירופה יש אלטרנטיבות, לדניאל פרץ וסולומון אין. השם שלהם, דתם, ומקום הלידה והנבחרת שהם מייצגים - ידועים. הם לא יכולים להתחבא. להפך, הפרצוף שלהם מרוח על דפי עיתונים ואתרי אינטרנט. אין להם שום אפשרות להיות אנונימיים. זה לא דבר פשוט: לשחק בארץ זרה, בעיר זרה, בשפה זרה, בתרבות זרה - ושכולם יידעו מי אתה, ועדיין תצטרך לצנזר את עצמך.
זה לא פשוט להיות מתעמל, גולש גלים או כל ספורטאי בענף כלשהו כשאתה יודע שמדד העוינות נגדך נמצא בשמיים, רק בגלל מי שאתה, בלי קשר ליכולות ולביצועים שלך. לכדורגל, לספורט בכלל, יש שפה אוניברסלית, כמעט בינארית: אתה טוב או רע, ווינר או לוזר. אוהדים מקומיים נוטים להאשים יותר זרים כשהקבוצה נכשלת. ככה זה. לכל שחקן זר יש את המטען הזה על הגב. הוא יודע. זו הרגשה שיושבת על קילו ספידים אם אתה ספורטאי ישראלי בחו"ל בשנתיים וחצי האחרונות. צריך לעקוב אחרי ההישגים שלהם, להתפעל מהם ולהעריך אותם. אם זה היה תלוי בהם, הם היו רק רוצים לבעוט, לתקל, להבקיע, לזרוק, לבלום ולקלוט, לקלוע ולחלק אסיסטים, אבל המציאות לא תלויה בהם, והפוליטיקה מלווה אותם, כמו צל ביום שמש, לאן שהם הולכים בקריירה שלהם.
אני נכנס בשבועות האחרונים לכל פורום, לקבוצות ברשתות החברתיות, ולטקסטים של עיתונאים מקומיים בסאות'המפטון. שום שגריר לא עושה עבור המדינה שלו את מה שדניאל פרץ עושה עבור ישראל בעזרת היכולת שלו לשמור על הרשת שלא תזוז.
הם רק רוצים לבעוט, לקלוע או להצליח בענף שלהם, אבל המציאות לא תלויה בהם. לא פשוט להיות ספורטאי כשאתה יודע שמדד השנאה נגדך נמצא בשמיים, רק בגלל מי שאתה, בלי קשר ליכולות ולביצועים שלך