כשחיים במדינה זרה צריך לא להיות סגור בעצמך. צריך לנסות ליצור חברויות שלאו דווקא הן חברויות לכל החיים, אבל כן אפשר לשבת על כוס קפה ולדבר. לי זה מאוד עוזר להרגיש שייך ולא להיות בודד. בהמון מקרים אתה מרגיש לבד ובודד, יש ימים שהם לא פשוטים ואז יש נטייה להישאר בבית. יש רגעים שאתה צריך להתמודד לבד, והסיטואציה הזאת לא מתאימה לכל אחד. אני מאמין שהדברים האלה בסוף מחשלים את מי שאתה כאדם וכספורטאי, וככל שאתה עובר יותר רגעים כאלה אתה מרגיש יותר בוגר ועצמאי, וגם עם יותר ביטחון בעצמך".
במבט מהצד, המושג "לגיונר" נשמע מאוד נוצץ, אבל לפעמים המציאות מעט מורכבת יותר, כמו שאפשר להבין מהדברים שמספר גיא ארטמן (24), שחקן קבוצת הבת של אלבה ברלין. לפני שלוש שנים הוא החליט לעזוב את המשפחה ואת החיים בישראל, במטרה לנסות להגשים את החלום הגדול שלו – לשחק ביורוליג.
"רציתי להיות שונה"
לפני שעלה על טיסה בכיוון אחד הוא הספיק לשחק שנתיים ברמת השרון מהליגה הלאומית, ואז עבר לעונה בליגת העל בבני-הרצליה, שם לא קיבל הזדמנות. למרות שהיה צעיר, ארטמן בחר ללכת למקום שייתן לו את האפשרות להיות שחקן מוביל – גם אם זה אומר להתחיל בליגה הרביעית והשלישית בספרד.
"אני תמיד רוצה לצאת מאזור הנוחות שלי. יש הרבה שחקנים שיורדים לליגה הלאומית, אני רציתי דרך אחרת. חיפשתי איך אני מבדיל את עצמי מאחרים", מספר הרכז הישראלי. "השאיפה שלי תמיד הייתה להגיע ליורוליג, וחשבתי שאני צריך כיוון חדש, אז הלכתי אול-אין ולא עניין אותי כלום. התחלתי ממש מלמטה, מליגה שנחשבת לליגת פיתוח".
ארטמן יודע שהמעבר לליגות נמוכות באירופה לא ממש נראה בעיני כולם כהחלטה נכונה. "אתה צריך קצת להוריד מהאגו, זה לא נשמע הכי סקסי בעולם לשחק בליגת פיתוח, אבל אמרתי לעצמי: 'מתי תנסה את זה אם לא בגיל 20?' קיבלתי החלטה לא פופולרית ואני עומד מאחוריה".
אחרי שנתיים בספרד, ארטמן עבר לגרמניה והצטרף לקבוצת הבת של אלבה ברלין, לוק ברנו, שמשחקת בליגה השלישית. אחרי שאלבה איבדה שחקנים בעקבות פציעות, הוא קיבל את הטלפון המיוחל להצטרף לאימונים, ואפילו זכה לשחק בגמר הגביע, שבו קבוצתו הפסידה לבאמברג.
"לא דיברו איתי בהתחלה על האפשרות שאשחק גם באלבה, אבל אז הם היו צריכים רכז לאימונים, ומשם העניינים התגלגלו", הוא מסביר. "האמנתי שבאיזשהו שלב אכנס לאימונים שלהם, אבל אם היית אומרת לי בתחילת העונה שאשחק בגמר הגביע הגרמני, לא הייתי מאמין. זה היה מאוד משמח ומספק, אבל התחושה באה עם הרבה אחריות – בכל זאת מדובר באחד מהמועדונים הגדולים בגרמניה".
בין כל השאיפות המקצועיות מרחפת עננת המצב הביטחוני המתמשך מאז 7 באוקטובר וההשלכות על ספורטאים ישראלים בחו"ל. "למזלי, עד כה לא נתקלתי בסיטואציה אנטישמית. ייאמר לזכותם שהקנצלר של גרמניה, פרידריך מרץ, באמת אוהב את ישראל ותומך בה. גם ראש עיריית ברלין, קאי וגנר, אותו דבר – הם מאוד נוקשים בכל מה שקשור להפגנות פרו-פלסטיניות. ביום-יום שלי אני לא מפגין את היותי ישראלי – אני לא הולך ברחוב עם דגל ישראל או שומע מוזיקה בקולי קולות — אבל כל האנשים שמסביבי יודעים מאיפה אני מגיע", מספר ארטמן.
יוצא לך לדבר עם האנשים בקבוצה על המצב בישראל?
"לפני כמה ימים שאל אותי חבר טוב לקבוצה מה קורה בישראל, שהוא רואה שהמלחמה נמשכת כבר די הרבה זמן, וגם התעניין מה עושים כשנשמעת אזעקה. מהצד שלי קצת קשה להסביר את כל זה, כי אנחנו כל כך רגילים לדברים האלה, והם בכלל לא יודעים מה זה ללכת למקלט".
איך הם מגיבים?
"אני רואה שהם קצת לא מבינים. קשה מאוד להסביר לאדם שהצרה היחידה שלו היא אם תהיה שמש מחר בבוקר או אם הרכבת תאחר בחצי שעה. אני מנסה לגשר על הפער הזה".
"ראש השנה בבית חב"ד"
במה גרמניה שונה במיוחד מישראל?
"בתרבות, באיך שאנשים מתנהגים ברחוב. בארץ יש אנשים הרבה יותר חמים, וידוע שהגרמנים הם עם יותר קר. עוד משהו מהותי הוא מזג האוויר: השנה בגרמניה היה חורף מאוד קשוח, ארבעה חודשים ירד שלג, מינוס 15 מעלות. זה עוד דבר שצריך להסתגל אליו. בסך הכל זו מדינה שטוב לחיות בה. מדובר בעם מאוד מסודר: אם קבעת עם מישהו בשלוש, אתה צריך להקדים בעשר דקות. אתה לא יכול לאחר לשום מקום, זה באמת חלק מהתרבות".
מה אתה הכי אוהב בה?
"אתה מתרגל מהר מאוד לסדר. הייתה לי איזו בעיה במקרר, חשבתי שייקח יומיים-שלושה, ופתאום הגיע טכנאי אחרי שעתיים. כשאתה חי בגרמניה, אם יש לך בעיה, כנראה שבאותו היום היא תסתדר. גם במועדון דואגים לי ברמה הכי גבוהה שיש".
איך האוכל המקומי בהשוואה לישראלי?
"אין מה להשוות, האוכל הישראלי זה משהו אחר לגמרי. הבירה פה יותר זולה מבקבוק מים – כמעט כל אדם ברחוב מסתובב עם בירה. מעבר לנקניקיות והצ'יפס, יש כל מיני מאכלים מקומיים כמו גולאש, אבל אני פחות מתחבר. יש כאן קהילה יהודית די גדולה. את ראש השנה חגגתי בבית חב"ד, היה מדהים".
תרצה לחזור לארץ?
"אני פתוח להצעות. בסוף ישראל היא הבית והמדינה שלי, אבל זה תלוי בהצעה הנכונה. אני לא מחפש שמישהו יבטיח לי דקות, אבל אני כן מצפה להיות חלק מרכזי מהסגל. אני לא מתבייש להגיד שהמטרה שלי היא להגיע ליורוליג, ואני עובד מאוד קשה כדי שזה יקרה".
