לא חבל לבזבז כסף על קמפיין מיותר, לא מצחיק ועוד בזמן מלחמה? כנראה שעבור משרד התחבורה התשובה היא "ממש לא חבל". וכך עולה קמפיין גרוע במיוחד, דלוח יותר מפרסומת "אנחנו אתכם" גנרית של חברת ענק כלשהי. העיקר שהבאנו את אוראל צברי.
אז צברי הוא "המאבטחת סיוון" שרואה דרמות טורקיות בסלולרי וצועקת על אנשים שלא להגיע למשרד התחבורה, כי אפשר לעשות הכל באינטרנט. וואו, באמת אפשר לעשות הכל שם? חדשני, אם השנה הייתה 2004. לחדש רישיון? להעביר בעלות על רכב? קשה להאמין שזכינו לכל הקידמה הזאת, ועוד בזמן מלחמה עם איראן. לא מספיק שהדמות וולגרית וגורמת לגירודים בכל הגוף, והסרטון מצחיק וקליל כמו טראק במהלך סופת שלגים באוורסט, גם המחשבה שאנשים התאספו, "חשבו" והוציאו לפועל, ואף אחד לא עצר להגיד "מיותר" — לא מעניקה מנוח. זה כבר מעבר לטעות בשיקול דעת, זאת שריפת כספי ציבור. ובשביל מה? בשביל מסר שאפשר להעביר בסרטון של עשר שניות עם שקופית.
למה משרדי ממשלה צריכים "פרזנטור"? הרעיון ההזוי שהגו במשרדי פרסום עם כסף מיותר לא צריך להשפיע על לשכת הפרסום הממשלתית. למה דורון בן דוד צריך "להוביל" קמפיין ל"פורטל ממשלתי בחירום" (שם קליט מאודֿ, אגב)? אתם לא בנק הפועלים וגם לא פרסומת למעדן עם אקסטרה חלבון. התחושה היא שאף אחד לא שומר על הכסף שלנו. נכון שיחסית לתקציב המדינה מדובר בפירורים. אבל כשככה זה עובד בפרסומת, מפחיד לחשוב מה הם עושים בתקציבים יותר רציניים. כותבים תסריטים ב"הומור" מיושן ומקוריות של דרמה טורקית כדי להגיד את הברור מאליו.
מישהו זרק רעיון בחדר ישיבות, מישהו אחר צחק, ומאותו רגע כבר היה מאוחר לעצור את הרכבת. כי כשיש תקציב, צריך להשתמש בו. אחרת איך נצדיק את הישיבה, את המצגת, את הבריף ואת כל השרשרת שמובילה בסוף לסרטון מעיק.
כשמשרד ממשלתי מדבר, הוא לא צריך להיות סטנדאפיסט והוא לא צריך להיות שחקן דרמטי שלוקח את התפקיד יותר מדי ברצינות. הוא צריך להיות ברור. ענייני. יעיל. כל דבר מעבר לזה כבר מרגיש כמו ניסיון מיותר להתחבב, בשביל מה צריך "לאהוב" את משרד התחבורה, או להזדהות עימו? אי אפשר להפיק רישיון נהיגה אצל המתחרים.
זאת תזכורת לכך שמישהו שם למעלה מתייחס לכסף הציבורי קצת יותר מדי בקלילות. עושים מאיתנו צחוק בזמן שאנחנו מנסים להתמגן מול טילים ושברי יירוט. בזמן שיש אנשים שרצים למקלטים. האמינו לי, מעטים חושבים בימים אלה על הסוגייה המרתקת שהיא העברת בעלות על יונדאי מ-2012.
בקטנה
סליחה מראש על החפירה הקצרה בנושא, אבל היחס לסוגיית המיגון באולפנים ממשיך להיות מינימלי. עשרות שעות של קשקושים — קצת חוסן, קצת פנטזיה ובעיקר חוסר מודעות מוחלט. ראוי לציין את הכתבה המעולה של מיכל פעילן בנושא (קשת 12) ואת הכתבה של אמיר גרא בשישי (כאן 11) על יום ולילה במעלות ועל אנשים שחיים בתוך סיוט. לכתבות הללו יש משקל הרבה יותר כבד מרב-סרן שמוצג באולפן כאיזה מומחה ביטחוני, או ציטוטים של ״גורמים בכירים״. נראה לי שקוראים לכתבות האלה ״עיתונות״.
