חלשים על חזקים / "ניסיון מסוכן להחליש את רוח העם", כך תיארו במפלגת השלטון את האמירה הנוקבת שהטיח עיתונאי בראש הממשלה, וגרמה להגשת תלונה נגדו במשטרה. בהקשר הזה שמו של העיתונאי אינו חשוב וגם לא הדברים שאמר, שאכן עשויים להישמע קשים לאוזניים מסוימות. אמנם האירוע מסריח מרוב שימוש בבושם "פשיזם", אבל קשה לומר שזה חדש או מפתיע.
מה שראוי להתעכבות זו המלודרמה המגוחכת שנמצאת ביסוד הטענה של "ניסיון מסוכן להחליש את רוח העם". ובכן, מילא העובדה ש"העם" מורכב מהרבה מאוד אוכלוסיות, קהילות, מגזרים ובעלי דעות ולכן ייתכן בהחלט שחלקם - נא לשבת או להימצא בקרבת דפיברילטור - לא רק שאינם נתקפים חולשה בעקבות טקסט כזה או אחר, הם דווקא מוצאים בו נחמה ואף מתחזקים ממנו.
האמת היא שפשוט משעשע לראות כיצד דווקא שלטון שמקפיד לצרוח כמה הוא "חזק" וטוען לחיבור טהור ונצחי עם "העם", בעצם מזלזל כל כך במערכת החיסונית שלו: בחלוף חודש בלבד של מלחמה, המכונה לעיתים "מלחמה דה-לוקס" ו"מלחמת פרימיום" (מה, אתם לא נהנים?), והנה אין למפלגת השלטון (שאבותיה קידשו את חופש הביטוי ויורשיהם מקדשים את רמי בן יהודה) אלא להזעיק משטרה על מנת שתכלה את זמנה ויכולותיה נגד אדם אחד, מפורסם ככל שיהיה. מה, עד כדי כך "רוח העם" פריכה ורופסת? לא מספיק שהמשטרה מפרקת מפגינים במכות ומצ'פחת בריוני משטר? קצת פאסון, בחייאת: הפאניקה הזאת מאוד מחלישה.
התרבות והנבוט / השבתת חיי התרבות עקב המלחמה החריבה גם את חול המועד פסח, תקופת שיא של פסטיבלים ואירועים מיוחדים. אלה מהווים לא רק צינור חמצן עבור חלק נרחב מהציבור אלא גם מקור פרנסה קריטי עבור תעשייה שלמה ולא רווחית במיוחד, שרק בקצה שלה נמצאים השמות והפנים המוכרים אבל מאחוריהם ניצבים המוני בעלי ובעלות מקצוע ומשפחותיהם, שאוכלים מרורים כבר יותר מחודש - וגם זה במידה שנשאר מספיק כסף כדי לקנות מרור. אלו אנשי סאונד, תאורה, לוגיסטיקה, נגנים ובעלי אולמות, שנדרשים מדי מלחמה - וגם האופציה של מגפה נוספה בשנים האחרונות - לשבת בבית ולחכות שמישהו ייזכר בקיומם גם כשלא צריך לקמבן כרטיס להופעה סולד-אאוט. בקצב הזה, מי יודע אם ומה יישאר מיום העצמאות.
ואי-אפשר שלא לעמוד, ולא בפעם הראשונה וגם לא העשירית, על הפער התהומי בין האופן שבו ישראל תופסת את עצמה כאומה שמתגאה בתרבות ומכירה בחשיבותה (ובשל כך מעמידה במבחני "פטריוטיות" כל חותם עצומה), לבין ההזנחה הכלכלית ובעיקר התודעתית של העולם הזה בשעתו הקשה.
עמיתי יאיר קראוס, שמסקר את הצפון, חי בו וכואב את כאבו, תהה בשבוע שעבר בתום לב מדוע האמנים "לא מגיעים ומביאים מעט תמיכה וכוחות לתושבים שזקוקים כל כך לחיבוק ואהדה?" ובכן, מלבד העובדה שאפילו אמנים צריכים לדאוג לילדים שלהם בזמן מלחמה (שבעצם נמשכת שנתיים וחצי והחלה בהתנדבות בהיקפים חסרי תקדים), גם הסביבה האלמונית והשקופה שמקיפה אותם עומדת למבחן הישרדות בלתי נסבל, שבסופו חוזרים לאותה ציפייה מופרכת: מחזיקים את התרבות בגרון ודורשים שלא תפסיק לשיר.
טעות בזיכוי / מבין שלל הטרנדים התמוהים שמתפתחים בחסות המלחמה, בולט למדי הקטע של התהדרות בתמונות וחפצים אשר שורדים בשלמותם פגיעת טיל או אחד משבריו, ובכוחם ללמד כביכול על סמליות כזאת או אחרת. זה מתחיל כמובן בפריטים בעלי משמעות דתית כגון ספרי קודש, ממשיך בתמונות של ראש הממשלה ורבנים (מסתמן שהדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" דווקא חוסל) והשבוע שיתפה מגישת החדשות בערוץ 14, מגי טביבי, תמונה של קמע עם דיוקנה שאותו השאירה בבית קפה ברמת-גן, "לטובת זיכוי הרבים", יומיים לפני שנהרס. עם זיכויים כאלה, מי צריך קללות.
אם כן, במקרה שחלילה ייפגע בית מגורים או בית קפה אשר בתוכו יתגלה בטעות העיתון שלפניכם כשהוא שלם ויציב ואף פתוח על העמוד הלפני אחרון, הרי שעל פי הדוגמאות הנ"ל אין זה אלא סימן מובהק משמיים: כל מילה שנכתבת כאן היא אמת צרופה וטהורה, ובראש ובראשונה הטענה שאין שום משמעות לתמונה, ספר, ברכה ואפילו טור בעיתון שניצלו מפגיעת חומר הנפץ - בוודאי לעומת הנזק שנגרם לגני ילדים, עסקים, בתים וכמובן בני אדם. שיהיו דברים אלה לזיכוי הרבים (מהמלחמה הזאת).
בשלוש מילים / תרבחו ותסעדו ותסבלו.
משפט בשבוע / "מה ליבה עוזרת? בסוף יש אנשים שמסתדרים" (יו"ר ועדת הכספים, ח"כ חנוך מילביצקי, חוסך התלבטות ומוצא כבר מעכשיו את הסלוגן שצריך לחרוט על קברה של מדינה שהחליטה להתאבד)
המלצה: הפשפש עלה למעלה / כבר 40 שנה שהוא הלב הפועם של רד הוט צ'ילי פפרז, אחת הלהקות הגדולות בעולם, אבל רק עכשיו טורח הבסיסט Flea להוציא אלבום סולו ראשון, Honora, עם אורחים כמו תום יורק מרדיוהד וניק קייב והרבה מאוד חירות אמנותית. אגב, על עטיפת האלבום מצולמת חמותו, שאהין בדיאן, ילידת איראן ש–Flea אמר עליה כי "רוחה של איראן החופשית חיה בליבה". ונאמר אמן.
