כבר מהשבוע שעבר החלה להסתמן שיטה בשיגורים מאיראן, ובמהלומות האש שישראל מנחיתה עליה. אפשר לכנות זאת "עין תחת עין": האיראנים תוקפים בטילים את אזור דימונה, ואנחנו תוקפים את כור המים הכבדים באראכ; האיראנים פוגעים במפעל פטרוכימי לייצור דשנים כימיים ברמת חובב, ואנחנו תוקפים במפעל פטרוכימי שמבוסס על עיבוד נפט בתבריז שבצפון מערב איראן; למחרת האיראנים משגרים טיל מצרר למפעל בז"ן בחיפה. זו מגמה אחת.
מגמה שנייה שאפשר להבחין בה, דווקא בתקיפות הישראליות, היא פגיעה בתשתיות לאומיות איראניות, כאלו שיש להן שימוש צבאי ואזרחי גם יחד. דוגמה מובהקת לכך היא הפגיעה במפעלי הפלדה באיראן שמייצרים עבור השוק האזרחי, ובמקביל מייצרים גם פלדה שמשמשת לייצור טילים–והם בבעלות חלקית של משמרות המהפכה.
העובדה הזו ראויה לציון מפני שהאמריקאים, לפחות בעמדה הרשמית שמוצאת ביטוי בהצהרות הפנטגון והבית הלבן, מתנגדים לפגיעה ישראלית בתשתיות לאומיות באיראן. החשש בארה"ב הוא שהאיראנים יגיבו במטחים על מתקני הנפט של המפרציות, ויחמירו עוד את משבר האנרגיה העולמי שכבר מתהווה.
אלא שבישראל סבורים שאם לא נסב נזקים משמעותיים למתקני תשתית לאומית באיראן, משמרות המהפכה וגם הממשל האזרחי האיראני ימשיכו בקו הנוקשה והמתריס שהם נוקטים בו כעת, גם במו"מ עם ארה"ב וגם בשיגורי הטילים והכטב"מים לעבר ישראל והמפרציות.
בנוסף, תקיפת מתקני תשתית לאומית באיראן, כמו מאגרי נפט, מפעלים פטרוכימיים וסכרים, תחריף גם את הוויכוח הפנימי שמתקיים בתוך הממסד האיראני כעת–בין הבכירים הקיצוניים של משמרות המהפכה, לבין בכירי הממשל האזרחי שהבולט שבהם הוא הנשיא פזשכיאן.
באשר להמשך, נראה שטראמפ משתדל להביא לסיום הלחימה באמצעות משא ומתן דיפלומטי, אך מבלי לוותר על תמונת ניצחון כמו למשל פתיחת מצר הורמוז או העברת האורניום המועשר לרמה גבוהה, לגורם מחוץ לאיראן. אם זה יילך במשא ומתן, מה טוב. במידה שלא, הפנטגון מכין לטראמפ מגוון של אופציות פעולה, כולל מבצעים מיוחדים שיתנו לנשיא האמריקאי את תמונת הניצחון שהוא מבקש.
בינתיים כל הניסיונות להבין כיצד ינהג טראמפ, על פי מטחי ההצהרות שהוא משגר בתקשורת, נידונו לכישלון, מפני שהוא עדיין לא החליט מה היא דרך הפעולה הנבחרת שלו.
במקביל, בלבנון ישראל עדיין רחוקה מלהשיג את מטרות המלחמה: אין אפילו סימן שחיזבאללה מוכן להתפרק מנשקו, ואין שום גורם בתוך לבנון שיכול לאכוף עליו פירוק נשק שכזה, כולל ממשלת לבנון.
כרגע קורה בדיוק ההפך: חיזבאללה מוכיח לממשלת לבנון שהוא ופטרוניו האיראנים הם הגורמים הקובעים במדינה. לכן גם השגריר האיראני שממשלת לבנון גירשה, עדיין נשאר בה בחסות חיזבאללה.
את פירוק הנשק של חיזבאללה ישראל מנסה להשיג באמצעות הפעלת מנופי לחץ: יותר ממיליון שיעים הפכו לפליטים בצפון המדינה; ממשלת ישראל דורשת מגורמים בינלאומיים שלא לאפשר אפילו תחילת שיקום לבנון עד שהממשלה לא תפרק את חיזבאללה מנשקו; וחיל האוויר מפציץ ללא הרף רבי קומות בביירות ובבקעת הלבנון. והעיקר: ישראל מקווה שככל שהמשטר בטהרן יגלה חולשה וחוסר יכולת לתמוך בחיזבאללה, תגבר נכונותו של ארגון הטרור להתפרק מנשקו, בידיעה שפטרוניו כבר אינם שם לתמוך בו.
ייתכן שמנופי הלחץ האלו יניבו תוצאות, אבל בינתיים תושבי צפון ישראל – פחות או יותר מקו חדרה צפונה – נתונים למטחים יומיומיים של רקטות וכטב"מים שמשוגרים מלבנון. גם במקרים שבהם הם אינם פוגעים, הם גובים מחיר פסיכולוגי כבד מהאוכלוסייה שנאלצת להיות צמודה למקלטים, כל זה בשעה שצה"ל מפעיל 12 צוותי קרב חטיבתיים בשטח לבנון, עד פחות או יותר ערוץ נהר הליטני.
חשוב להבהיר: הכוחות שפועלים בשטח לבנון כעת ממלאים את תפקידם נאמנה. לא רק מפני שהם מושכים את רוב האש של חיזבאללה אל עצמם ובכך מקטינים את הנזק הפיזי לעורף הצפוני של ישראל, הם גם מבצעים הגנה אקטיבית שמרחיקה אפשרות שחוליות חיזבאללה יחדרו ליישובי קו העימות, ומונעים כמעט לחלוטין ירי בכינון ישיר של טילי נ"ט וצליפות לעבר היישובים צמודי הגדר.
הכוחות דוחקים את חיזבאללה בהדרגה צפונה, מתוך כוונה שהשטח בין גבול ישראל לליטני ישאר "מרחב אבטחה", פחות או יותר נקי מחיזבאללה. אז, יגן צה"ל מתוך מרחב האבטחה הזה על יישובי הצפון, עד שחיזבאללה יפורק מנשקו–אם בהסדר מדיני או במערכה צבאית.
מרחב האבטחה הזה עד לליטני לא אמור להיות גרסה ב' של "רצועת הביטחון" שממנה נסוג צה"ל במאי 2000 אחרי 18 שנים של לחימה מדממת. במרחב הביטחון הזה לא יהיו יישובים שיעים אלא רק כמה כפרים נוצרים, לא יהיה צבא דרום לבנון (צד"ל), וצה"ל לא יישב במוצבים קבועים שיופגזו ויהיו נתונים לפשיטות של חיזבאללה. במקום זה התוכנית היא לנהל הגנה ניידת מבוססת איסוף מודיעין טכנולוגי מתקדם, שתצמצם למינימום את האפשרות של חיזבאללה לפגוע מרחוק בכוחותינו או לפשוט עליהם.
מרחב האבטחה הזה הולך ומתעצב, אך בעיית תושבי הגליל לא נפתרה. הם ממשיכים לספוג את רוב השיגורים לעבר צפון ישראל, שמבוצעים מצפון לליטני, מאזור רמת נבטיה, רמת ארנון ואף צפונה יותר, בואכה העיר צידון. האזור הזה הוא מה שמכונה בחיזבאללה אזור מבצעי "באדר". צה"ל מחסל בסיטונות מפקדים באזור הזה ובמפקדה בביירות, אבל השיגורים משם לעבר צפון ישראל נמשכים ללא הרף.
המסקנה הכמעט מתבקשת מאליה מהסיטואציה המתסכלת הזאת היא שנחוץ תמרון יעיל ויצירתי, גם באזור שמצפון לליטני. תמרון שינטרל את יכולתו של חיזבאללה להציב ולנייד באזור הזה משגרי רקטות ולירות מהם לעבר הצפון. בנוסף, פעולה באזור המבצעי "באדר" של חיזבאללה, תקרב את פירוק נשקו.
