1. פיתה הכתיב בתי"ו (ולא בטי"ת) מְשַווה למילה מראה כאילו היא קשורה אל פַּת בעברית ואל פִּתָּא בארמית. ואולם הגייתה במלעיל (ולא במלרע, כמו המילים גינה, סיבה או מילה) מסגירה את מקורהּ הזר, בשפות הבלקן וביוונית. משפות אלה נשאלה pita/pitta לשפת היהודים דוברי הלאדינו, ועם עלייתם הם העשירו את העברית, בין היתר, לא רק בבורֵקס אלא גם בפיתה. דמיון הצליל והמשמעות לפַת ולפִתָּא (בארמית) גרר את הכתיב בתי"ו, אבל ההטעמה נותרה כשהייתה – מלעיל.
2. פלאפל את המילה שאלנו מן הערבית (فلافل). פִלפִל בערבית הוא פִּלְפֵּל בעברית, והצורה פַלַאפִל היא צורת הריבוי בערבית (כלומר פלאפל = פלפלים). פּלפּל – והכוונה היא לתבלין הֶחריף – הוא אחד הרכיבים בכדורי הפלאפל, ומעניין שדווקא רכיב זה נתן לכדורים ולמנה כולה את שמם. הדמיון בין פִּלְפֵּל (בעברית ובארמית או פִלפִל בערבית) ובין pepper באנגלית (ומילים דומות בשפות אירופה) אינו מקרי. מקור התבלין בהודו, והוא ושמו (pipali) עברו עם אורחות הסוחרים מערבה לפרס. ליוונית (πέπερι = פֶּפֶּרִי) וללטינית (piper) נכנסה המילה בחילוף הלמ"ד ברי"ש (תופעה המוכרת לנו במילים דוגמת שרשרת ושלשלת או גרעין וגלעין). מן הפרסית עברה גם לארמית, ובעברית היא מתועדת במשנה: "יוצאה אשה... בפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה" (שבת ו, ה).
3. חומוס גם מילה זו שאלנו מן הערבית (حُمُّص). גרגירי החומוס גדלים על צמח הקרוי בעברית של ימינו חִמְצָה. את השם חידשנו על פי הארמית, שבה הוא מוכר בניבים שונים, ובהם בצורת הרבים חימצֵי בארמית של התלמוד הבבלי. כמובן שורש המילים חומוס וחמצה זהה, אלא שבמקרה הזה המקבילה הערבית לצד"י העברית (ص) נשמעת לאוזנינו כסמ"ך (בדומה למילה ס'ולחה, הנכתבת בערבית صلحة ואינה קשורה למילה סליחה).
4. טחינה גם את המילה טחינה שאלנו מערבית (طَحِينَة), וגם שורשהּ (טח"ן) מוכר היטב הן בעברית הן בארמית. טחינה פירושה טחונה, שהרי הטחינה עשויה מגרגירי שֻׁמְשֹׁם טחונים. הראשון שטחן במקרא היה משה. הוא טחן את עגל הזהב. הביטוי "קמח טָחוּן טחנת", שפירושו אָמרת דברים שנאמרו או דברים ידועים, מקורו בארמית של התלמוד הבבלי: במילים "קימחא טחינא טחינת" מסיימת בת הקול את דבריה לנבוזראדן, שהתגאה כי החריב את המקדש (סנהדרין צו ע"ב), ופירוש דבריה: לא אתה עשית זאת, אלא כבר נעשה הדבר (בידי שמיים).
5. סלט המילה השאולה סלט חדשה בעברית, והיא קשורה במקורהּ אל המילה הלטינית למֶלַח sal. אמנם כשאנחנו חושבים על סלט אנו חושבים בראש ובראשונה על ירקות קצוצים, אבל מתברר שמה שנתן לסלט את שמו הוא דווקא תיבול הירקות במלח. מהמילה למלח (באיטלקית sale) התפתחו באיטלקית הפועל להמליח (salare) וצורת הבינוני הסביל שלו (מומלח) בנקבה salata, "מומלַחַת". המילה נָפוצה לכל עבר, לעיתים בשינויים קלים, הגיעה גם לרוסית בצורתהּ Салат (= סָלָט), ממנה ליידיש, ובצורתהּ זו קיבלה אותה גם העברית. מקור המילה לא נעלם מחכמי ועד הלשון העברית (קודמהּ של האקדמיה), והם הציעו לסלט את החלופה העברית מְלוּחִית. החלופה לא התקבלה, וברבות הימים הפכה המילה סלט למילה הרשמית.
6. עגבנייה מילה עברית חדשה, שהרי עד להבאת העגבנייה מן העולם הֶחדש לא הכירו אותה בעולם הישן, וגם זמן רב לאחר מכן שימשה לנוי ולא למאכל. מחדֵּש המילה היה כנראה יחיאל מיכל פינס, מראשוני ועד הלשון העברית ומראשיה. בהשראת כמה מלשונות אירופה, שבהן המילה לעגבנייה נקשרת באהבה, נבחר השורש עג"ב, המציין תשוקה מינית. ואולם בשל כך נחשבה עגבנייה למילה לא צנועה, ובתחילת דרכהּ הסתייגו ממנה רבים ונמנעו להשתמש בה. אליעזר בן־יהודה קרא לה בַּדּוּרָה (על פי בנדורה בערבית). אך לבסוף ניצח חידושו של פינס, ורק נותר עוד לדוברים להכריע אם עגבנייה היא או עגבנית, כבשירו של ביאליק "בערוגת הגינה".
7. מלפפון המילה משמשת בעברית למן המשנה, והיא שאולה לנו מן היוונית. μηλοπέπων (מֶלוֹפֶּפּוֹן) ביוונית הוא חיבור של המילים תפוח ומֵלון, ובאמת במקורו היה המלפפון מה שקרוי בפינו מֵלון (עגלגל בצורתו כתפוח) או קרוב משפחתו הקישוא. במשנה מתגלעת מחלוקת אם הקישוא (או הקישות) והמלפפון מין אחד הם, וחשיבות השאלה לאיסור כלאיים (כלאיים א, ב; תרומות ב, ו). ואמנם בן־יהודה ואחרים קראו למלפפון קישוא ולקישוא מלפפון. הזיהוי ההפוך בטעות יסודו, אבל משעה שנשתרש והיה לנחלת הכלל לא נוכל לעקרו.
8. חמוצים אלה כמובן ירקות או פירות כבושים בחומץ (או במלח). המילה הרשמית שחודשה לירקות ולפירות הללו היא מַחְמָץ (וברבים מַחְמַצִּים), אבל רוֹוחת בפי כל הצורה חמוצים, בעיקר למלפפונים החמוצים. חמוצים הם כמובן קיצורם של ירקות חמוצים. קיצור מעין זה, שבו שם התואר משמש במקום הצירוף המלא, מוכר במקרים נוספים. למשל בעברית החדשה הייתה תחילה החצאית "שמלה חצאית", התחתונים היו "מכנסיים תחתונים", הגלויה "איגרת גלויה" והמכונית "עגלה מכונית".
9. כרוב גם יְרַק המאכל כְּרוּב – כמלפפון – נזכר לראשונה במשנה (אף הוא, בין היתר, בהקשר של כלאיים) וגם מקור שמו ביוונית (κράμβη = קְרַמְבֶּה). עם זאת קשה לקבוע אם כרוב זה הוא כרוב הראש (המוכר בשם כרוב לבן), כרוב העלים (המוכר גם בשם הלועזי קייל) או כרובית (כולם על פי הבוטניקה שייכים לסוג אחד). מילה זו התקבלה לעברית אף שהמילה כרוב כבר שימשה בה במובן אחר לחלוטין: הכרובים במקרא הם יצורים פלאיים שהופקדו לשמור על הדרך לגן עדן ודמויותיהם המכונפות הוצבו על גבי ארון העדות. כמובן אין בין שתי המילים כל קשר.
10. טוּגנים המילה הרווחת צ'יפס חדשה בעברית. היא הגיעה אלינו מהאנגלית הבריטית. הסיבה לשם האנגלי למאכל נעוצה בהיותו עשוי חתיכות־חתיכות או מקלות־מקלות. בארה"ב הטוגנים בדרך כלל קרויים French fries (או בקיצור fries) על שום הטיגון בשמן עמוק. גם באקדמיה ללשון העברית הלכו בדרך זו, וכבר בשנת 1977 נקבעה למאכל החלופה העברית טֻגָּנִים. הטוגנים קשורים כמובן לפועל טיגֵן, פועל ותיק בעברית שאינו מסגיר את מקורו הזר: בספרות חז"ל נזכר הכלי טיגָן – כלי מעין מחבת. מקור המילה ביוונית ומשם נשאל שם הכלי לארמית, ובה גם נוצר הפועל. ונראה שמארמית התגלגלו שם הכלי והפועל טיגן ללשוננו.
