קוראים לה קאלה וולש (Calla Walsh). היא נצפתה לאחרונה באיראן. אבל לפני שנגיע לשם, צריך לספר שמדובר בצעירה פריבילגית-פרוגרסיבית מבוסטון, תומכת נלהבת של הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן. כבר בגיל 16 היא זכתה לסיקור אוהד ומהלל ב"ניו יורק טיימס", כמנהיגה לעתיד. חלק ניכר מהפעילות שלה התאפיין בתמיכה במאבק הפלסטיני ובקמפיין ה-BDS. טבח 7 באוקטובר לא הרתיע אותה. להפך. בנובמבר 2023 היא הייתה אחת משלוש הצעירות שנעצרו כאשר ניסו לחבל במפעל של אלביט, במטרה "לפגוע במכונת המלחמה הציונית". וולש וחברותיה נשלחו ל-60 יום בכלא. היא המשיכה לדהור והתגייסה, למשל, לקמפיין תלישת הפוסטרים של החטופים ברחבי ארה"ב.
אלה הצעירים שצמחו בחצר הקדמית של המפלגה הדמוקרטית, עם הערצה לדמויות כמו וורן והסנאטורים אד מרקי וברני סנדרס. היא מייצגת צעירים רבים ומטורללים ברחבי ארה"ב, שמתעבים את המדינה שלהם, בשם ההתנגדות לאימפריאליזם. אפשר להתנגד לעמדות של הצעירים הללו. אפשר לומר שהם הולכו שולל. אבל מותר גם לקוות שאולי, רק אולי, הכוונות טובות. הם רוצים זכויות אדם. הם רוצים שוויון – לנשים, לשחורים, הם נאבקים בגזענות ובדיכוי. כך לפחות נדמה להם.
1 צפייה בגלריה
קאלה וולש בטלוויזיה האיראנית. הפריבילגית מבוסטון כבר הספיקה להישלח לכלא על ניסיון לחבל במפעל של אלביט
(ממרי)
אלא שרבים מהצעירים הללו פנו לכיוון הפוך. האידיאולוגיה שהשתלטה על וולש הובילה אותה צעד קדימה. היא הגיעה לביירות. ב-24 באוקטובר 2025 היא כבר השתתפה באזכרה למנהיג החיזבאללה והעלתה פוסט על "מות הקדושים של סייד חסן נסראללה". השבוע היא שיתפה פוסטים המהללים ומשבחים את עלי שועייב, איש החיזבאללה, שהוגדר גם כ"עיתונאי", שחוסל השבוע בלבנון.
וזה עדיין לא השיא. משום שוולש, נאמנה לדרכה הרדיקלית, הלכה עוד צעד קדימה. ב-14 בפברואר היא כבר הופיעה בטלוויזיה האיראנית (קטע וידיאו שפורסם ב"ממרי"), כשהיא מתראיינת מתערוכת ה"האירוספייס" בטהרן ומצהירה: "זה נפלא לעמוד בין טילים וכטב"מים שפועלים נגד האימפריאליזם והציונות". פציפיסטית? הצחקנו אותה. היא גם פירסמה פוסט תעמולה של משמרות המהפכה: "כאשר חבורת טראמפ הורסת את אמריקה, אין צורך שהטילים שלנו יגיעו לשטח ארה"ב". בקטע וידיאו אחר היא כבר צווחת: "מוות לאמריקה, מוות לישראל". בניגוד לנשות איראן שמאסו בחיג'אב ובמשטר האייתוללות, וולש אימצה את החיג'אב. היא כבר חיילת נאמנה של משמרות המהפכה. בקרוב נדע אם היא כבר התאסלמה.
האבות הרוחניים של קאלה
האם מדובר בטירוף? ובכן, היא לא לבד. זה לא טירוף אישי. זה טירוף אידיאולוגי. מדובר בתלמידה מצטיינת של הוגים מערביים לחלוטין שסללו את הדרך. נעם חומסקי, שנחשב לאינטלקטואל הציבורי המוביל בעולם, כבר עלה לרגל לנסראללה. וג'ודית באטלר, הפילוסופית האמריקאית, אמרה ש"חמאס וחיזבאללה הן תנועות חברתיות מתקדמות, שנמצאות בשמאל, שהן חלק משמאל עולמי". כך שמדובר בחיבור טבעי בין הפרוגרסיבית הצעירה לבין התנועות הפרוגרסיביות הוותיקות. חומסקי ובאטלר הפכו עם הזמן משוליים לזרם המוביל. כוכבי רוק פילוסופים צעדו באותו מסלול. סלבוי ז'יז'ק כתב בעבר מאמר התומך בנשק גרעיני לאיראן, כדי לערער על ההגמוניה האמריקאית. ג'יאני ואטימו האיטלקי כתב: "כשאחמדינג'אד מעודד את הסוף של ישראל, הוא רק מביע דרישה שמדינות דמוקרטיות צריכות להיות שותפות לה". הוא גם טען שצריך לירות בציונים ולגייס כסף לטובת חמאס. היריעה קצרה וקשה לסקור את כל ה"נאורים" שהביעו הזדהות דומה עם חמאס, משמרות המהפכה וחיזבאללה.
אל נא נטעה. מדובר בשנאת המערב בכלל ובשנאת ארה"ב בפרט. ועדיין, חייבים לשאול, מה, לעזאזל, קרה לנאורי העולם החופשי? הם לא בודדים. הם רבים. הם הרוב בקמפוסים. הם היו אמורים להוביל את המאבקים למען זכויות אדם, למען דמוקרטיה, למען מעמד האישה, למען חופש הביטוי. איך זה שדווקא האליטות של העולם החופשי, איך זה שהמרצים, איך זה שהסטודנטים, מזדהים דווקא עם אנסים, עם רוצחי המונים, עם ג'יהאדיסטים שמצהירים שהם רוצים להשתלט על העולם ולהקים ח'ליפות איסלאמית? איך זה שאלה שמזדהים עם דרכו של היטלר, ומניפים דגלים נאציים, הם האלילים של אלה שהיו אמורים לשאת דגלים של חופש, חירות ושוויון?
היהודים בחזית
מדובר בתהליך ארוך של שטיפת מוח. זה היה פרופ' ארנולד טוינבי, שנחשב לאחד מחשובי ההיסטוריונים במאה הקודמת, שכבר בשנות ה-50 וה-60 השווה בין הציונות לנאציזם. יעקב הרצוג, שהיה ב-1961 שגריר ישראל בקנדה, הזמין את טוינבי לוויכוח פומבי. טוינבי הובס. אבל ההשוואה הנואלת הלכה ופרחה. התעמולה הסובייטית התחילה גם היא, כבר בשנות ה-60, להשוות בין הציונות לנאציזם. היו לה אמצעים ללא הגבלה. מאות ספרים ואלפי פרסומים הפיצו את תעמולת הזוועה, בהרבה שפות, גם באמצעות יהודים כמו צזאר סולודר (Tsezar Solodar), ובהמשך במסגרת AKCO ("הוועד האנטי-ציוני של הציבור הסובייטי", שרוב חבריה היו יהודים). זו בדיוק התעמולה שהופצה בהמשך במערב. בהמשך הגיעו הפוסט-מודרניזם והפוסט-קולוניאליזם ואדוארד סעיד, והשינוי הלך והתעצם.
כבר לפני כרבע מאה כתב פרופ' מרטין קרמר את הספר Ivory Towers on Sand, שכל כולו ביקורת נוקבת על לימודי המזרח התיכון, שהופכים ל"מפעל לייצור טעויות". ועידת דרבן ב-2001 הייתה נקודת מפנה. התעמולה התפשטה כמו סרטן מהשוליים ליותר ויותר חוגים. עם השנים, גם רבים מפעילי "ארגוני הזכויות" הפכו למעשה לחלק ממנגנון תעמולה בשירות האנטישמיות החדשה.
מה לעזאזל קרה לנאורי העולם החופשי? איך זה שדווקא המרצים והסטודנטים מזדהים עם אנסים, עם רוצחי המונים, עם ג'יהאדיסטים? איך זה שאלה שמזדהים עם היטלר, שמניפים את הדגלים הנאציים, הם אלילי אלה שהיו אמורים לשאת את דגלי החופש, החירות והשוויון?
מחלה מידבקת
כך שוולש, שהגיעה לטהרן כדי לצווח "מוות לאמריקה, מוות לישראל", היא תוצאה כמעט מתבקשת. והיא לא לבד. השלט המוביל בהפגנה שהתקיימה השבוע באתונה היה "תהילה לציר ההתנגדות", עם תמונות של חמינאי, נסראללה, קאסם סולימאני, הנייה, ועוד נשמות טובות. כך גם השבוע בוועידה של "מסאר בדיל" בברזיל, הכריזה המארגנת, ביסאן ברגותי: "אנחנו כאן כדי להגן על ציר ההתנגדות של איראן, פלסטין, לבנון ותימן נגד אימפריאליזם וציונות בעולם". כך גם באתר הרשמי של תנועת הצעירים "טאריק אל-תחריר", מופיעות הסיסמאות: "מוות לאמריקה, מוות לישראל". וכל התנועות הללו מתיימרות לפעול למען הפלסטינים, כאשר הן פועלות, הלכה למעשה, בשירות ציר הרשע, הדיכוי והרצח.
והרוח הזאת צצה מדי פעם גם אצלנו. הרי מדובר במחלה מידבקת. השבוע, לאחר מותו של לוחם הצנחנים משה יצחק הכהן כץ ז"ל, פירסם ישראלי, אסף רונאל, לשעבר עיתונאי ב"הארץ", את הטקסט שלהלן: "כן ירבו וברוך שפטרנו מעוד טרוריסט ציונאצי". גם וולש פירסמה פוסט זהה על "חיסול המחבל הטרוריסט, החייל הישראלי".
חג הפסח מייצג את המעבר "מעבדות לחירות". האידיאולוגיה האנטי-אמריקאית והאנטי-ציונית היא "מחירות לעבדות". כל כולה הזדהות עם מדכאים ואנסים ורוצחי המונים ותומכי נאצים. והיא מתחבאת תחת כנפי "המאבק האנטי-אימפריאליסטי". ולמרות אויבי החירות שקמו על העולם החופשי, וקמו עלינו לכלותנו, אנחנו בשלנו. חג חירות שמח. ¿
