הנתונים בפסח תשפ"ו קשים לעיכול: מזון בשווי של כ-2.9 מיליארד שקל מתבזבז במהלך החג בלבד – כך לפי הערכות ארגון "לקט ישראל" ו-BDO.
ככלל, כ-39% מסך המזון בישראל נזרק לאורך השנה. כ-40% מאובדן המזון מתרחש דווקא במשקי הבית. בשל העובדה שהצריכה הביתית עולה בעיצומה של מלחמה, הבזבוז גדל גם הוא.
בצד השני של המשוואה – כ-1.5 מיליון ישראלים חיים כיום בחוסר ביטחון תזונתי. מאז תחילת המלחמה עלה מספר מבקשי הסיוע בצורה חדה, וכיום נמצאים ביניהם משפחות שמעולם לא ביקשו עזרה. "אנחנו רואים סוג שונה של אנשים", אומר גידי כרוך, מנכ"ל "לקט ישראל" מזה 18 שנה, "אלה משפחות רגילות שנקלעו למצוקה ולא יודעות אפילו איפה לבקש עזרה. הם לא יודעים שהם יכולים ללכת ישירות לעמותות. אני חושב שאלה האנשים שהכי קשה להם".
כרוך מסביר חלק מהקושי: "הייתי לפני כמה ימים ברשת שיווק. קניתי עגבניות והן עלו 14.90 שקל לקילו. לפני חודשיים המחיר עמד על 3.90. מאיפה האדם שלא עובד, שנמצא בחל"ת, יצליח להתגבר על ההפרש הזה?"
השאלה הרטורית שלו מצביעה על לחץ כלכלי אמיתי: אנשים שחיו על הקצה, ועם פרוץ המלחמה – אפילו הקצה נעלם. בשנים האחרונות נוצרו בישראל הרבה משפחות שבהן שני ההורים לא עובדים, כאלה שבהן המפרנס הראשי בשירות מילואים ממושך, או שאחד מבני הזוג פוטר ולא מצא עדיין את דרכו בחזרה לשוק העבודה. התוצאה בכל המקרים זהה: פתאום אין כסף, ולא יודעים למי לפנות.
"שש שנים של מצב חירום"
שש שנים של הסתגלות מתמדת. כבר בערב של מתקפת 7 באוקטובר התכנסה הנהלת "לקט ישראל" לשיחת זום דחופה, והבינה במהירות כי נדרש שינוי עמוק במודל הפעילות. איסוף המזון המבושל מבסיסי צה"ל נפסק באחת, והחקלאים, תורמי המזון המרכזיים, התמודדו עם אתגרים משמעותיים, בהם חוסר יכולת להגיע לשטחים החקלאיים ומחסור חמור בכוח אדם.
הארגון הבין כי עליו להתאים את אופי ואופן פעילותו למציאות החדשה, והחל לרכוש מזון מתוך מחויבות עמוקה לנזקקים התלויים בו. במקביל, הוקם במהירות מערך סיוע לחקלאים, שמטרתו להציל את ענף החקלאות ולחזק את השותפים שעובדים עם "לקט ישראל" זה שנים. המערך מבוסס על קבוצות מתנדבים מישראל ומהעולם, המגיעים בהסעות מאורגנות לשטחים החקלאיים – הן בימי שגרה והן בשגרות חירום.
"אנחנו מתורגלים בזה כבר שש שנים", אומר כרוך, "מהקורונה, דרך גלי האלימות ועד המלחמה – השינוי אצלנו קורה באופן מיידי. אנחנו יודעים לפעול במצבי קיצון בלי לאבד פוקוס, וזה אולי הנכס הגדול ביותר של הארגון".
"כשהתוצרת מגיעה זו חגיגה"
בפתח-תקווה, במחסן של עמותת "תל חיים", מחכים לחלק מ-650 המשפחות שהעמותה מלווה מזה יותר מ-35 שנה. עודד קלפה, המנכ"ל, מדבר על היום שבו מגיעה המשאית של "לקט ישראל" במונחים של חג. "הנתמכים כבר יודעים שזה היום. הם מתארגנים מבעוד מועד. זו חגיגה עצומה מבחינתם", הוא אומר, אך מספר במקביל כי "מאז המלחמה המצב יותר קשה. אנשים מקבלים פחות מהרגיל – דווקא כשהצורך גדל".
לפני כשנה וחצי, בהובלת הסמנכ"לית נורית כהן, שינתה העמותה את אופן החלוקה. במקום לחלק לכל אחד שקית מוצרים, פרסו את הכל כמו בשוק. "כל הנתמכים מקבלים הודעה: 'היום יש פלפלים, עגבניות, אבוקדו'. הם מתארגנים ובאים. מחכים לזה משבוע לשבוע", מספר קלפה, "אין בושה, אין לא נעים. לא שואלים מי אתה ומי אתה לא. הם חלק ממערך גדול. באים, לוקחים, הולכים – ומאוד מאוד שמחים". לדבריו, המעבר לא היה סמנטי בלבד. הוא היה פסיכולוגי: הסיר חסמים ואיפשר לאנשים לקבל עזרה בלי לחוש שהם "עניים". הם פשוט באים לשוק.
"התנדבות במקום חדר כושר"
בכל יום שלישי, בשעה 12:45, מגיעה למרכז הלוגיסטי של "לקט ישראל" במושב גן חיים קבוצה של 8-10 נשים. הן מכוכב יאיר, פנסיונריות, יוצאות דרום אפריקה ברובן. רובין רנדל, פיזיותרפיסטית בדימוס, היא אחת מהן. היא לא החמיצה אף יום שלישי כזה עוד מאז הימים שלפני הקורונה. "אנחנו עובדות שלוש שעות רצופות, ממיינות פירות וירקות, שמות בקופסאות פלסטיק מה שטוב, מעבירות לדולב מה שלא. זה כמו ספורט, אבל עם ערך הרבה יותר גדול", היא צוחקת, "במקום ללכת לחדר כושר, אני באה לפה". אסטל סלבין, שגם היא מגיעה כבר שש שנים, מספרת: "אנחנו כבר מכירות כמובן את כל הצוות, את בני השירות, את העובדים. זו כבר משפחה".
גם האזעקות מעולם לא עצרו אותן. "בשנה שעברה עבדנו גם בתקופות שנורו טילים. נכנסנו למרחב מוגן ואחר כך חזרנו לעבוד כרגיל. בקורונה כבר התרגלנו לעבוד בתנאים קיצוניים", אומרת סלבין, ומספרת ש"אני ובעלי מתנדבים עם ניצולי שואה. כשאנחנו מביאים להם בשבת פירות וירקות שקיבלנו מ'לקט ישראל', זה לא רק משלוח של מזון – זה מעשה שמפיג את הבדידות. הם מרגישים שחושבים עליהם".
בין המתנדבים שמגיעים למרכז הלוגיסטי יש תמהיל מגוון במיוחד: עובדים מחברות וארגונים שונים, מתמודדי נפש מכפר-סבא ומודיעין, צעירים ממכינות, פנסיונרים, וגם אם ובת שהגיעו במיוחד מאוסטרליה. "הן לא יהודיות", מספרת רובין, "אבל רצו לעזור לעם היהודי". מבחינת כרוך, הסיבה לא משנה: "כארגון לא משנה לנו למה הם באים. אנחנו שמחים על כל מי שבא".
4 צפייה בגלריה
מתנדבים ממיינים את התוצרת ואורזים ארגזים במרכז הלוגיסטי | צילומים באדיבות "לקט ישראל"
"מי שנותן מקבל חזרה יותר"
בפרדסים של קיבוץ רמת-הכובש בשרון, מולי אקשטיין, חקלאי ותיק וסבא ל-11 נכדים, עובר בין שורות עצי הפרי. עונת ההדרים עדיין בעיצומה: שמוטי, ולנסיה, אורה.
"נולדתי לתוך החקלאות", הוא אומר, "היא זורמת בדנ"א שלי. כילד הייתי עובד בענפים השונים של הקיבוץ אחרי הלימודים – שעתיים עבודה מדי יום. כמבוגר ניהלתי פרויקטים של שנת שירות לבני נוער, נחשפתי לעוני ולמחסור, והבנתי שהנתינה היא לא רק ערך - היא אורח חיים".
גם השנה, בשל המלחמה המתמשכת, הקטיף מלווה בצפירות אזעקה. "זה מצב מורכב. אנחנו מחויבים לתת לעובדים מיגון של 100%", הוא מסביר. ובכל זאת, הוא לא מוותר שיתוף הפעולה עם "לקט ישראל". כל תפוז וכל לימון שנשארים על העצים הולכים לאנשים שזקוקים להם.
"החקלאות השתנתה מהיסוד בשנים האחרונות בגלל המצב הביטחוני", אומר אקשטיין, "אנחנו שותלים, זורעים – ואחר כך יש לנו בעיה בנושא הקטיף. הפרי מגיע למצב שלא ניתן לשווק אותו, ואז 'לקט ישראל' קולטים את הכל – לשמחתי הרבה. זה גורם לי אושר צרוף – עם סיפוק ערכי".
השותפות שלו עם "לקט ישראל" נמשכת כבר יותר מ-15 שנים. הקשר נולד כשהארגון פנה אליו וביקש לקבל את הפרי שנשאר על העצים בסוף העונה. מאז זה כבר הפך לשגרה. "מי שנותן – מקבל חזרה אפילו יותר", הוא אומר, "ערך הנתינה הוא הערך הכי גדול שיש מבחינתי".
הוא מסביר כי "הפרדס והמטעים של רמת-הכובש תורמים ל'לקט ישראל' מתוך אמונה עמוקה שלמזון יש ערך – לא רק כלכלי, אלא גם חברתי ואנושי. אני קורא לחקלאים נוספים להצטרף למאמץ. זו הזדמנות פשוטה אך משמעותית לתרום לחברה. כל פרי שנשאר על העץ ויכול ללכת לשולחן של מי שזקוק לו – זו מצווה. במקום שהוא יאבד, אנשים נהנים ממנו".
"לא מוותרים על אף שולחן"
לקראת פסח תשפ"ו, "לקט ישראל" מרחיב את פעילות החירום שלו. למרות התנאים הקשים, במהלך מלחמת "שאגת הארי" אספו עובדי ומתנדבי הארגון 661 טון של תוצרת חקלאית, חילקו ל-737 עמותות 2,427 טון פירות וירקות, ואף הצילו וחילקו 72,463 ארוחות של מזון מבושל. כדי לעמוד באתגר, הארגון מעבה שיתופי פעולה עם חקלאים, מגייס מתנדבים נוספים לשדות ולמרכז הלוגיסטי, ומחפש מקורות תרומה חדשים למימון תשתיות הפצה. כרוך מנסח זאת בישירות: "אנחנו ארגון לוגיסטי. יש לנו משאיות, מחסנים, נהגים. צריך כסף כדי להפעיל את כל זה. תרומות זה הדבר הראשון שאנחנו צריכים הרבה יותר ממנו, בטח בתקופה של מלחמה וחג".
הוא מדבר גם על "חוסן תזונתי" - מושג שנולד מתקופת המלחמה. "אותה משפחה שמקבלת מזון, שיש לה מספיק, היא רגועה. היא יכולה להיות בבית. זה תורם לחוסן. אנחנו לא ארגון שמטפל בבריאות נפשית, אנחנו מטפלים במזון - אבל מזון בשעת חירום תורם לחוסן נפשי", הוא אומר. במילים אחרות: מנגנון הצלת מזון לא רק מונע בזבוז, הוא גם רשת ביטחון לאומית.
בעמותת "תל חיים" בפתח-תקווה, בשעות אחר הצהריים, ממשיכים האנשים לבוא. הם לוקחים שקיות, ממלאים אותן עגבניות ופלפלים ואבוקדו, והולכים משם, נראים בדיוק כל מי שסיים קניות אצל הירקן או בסופר. בשדות רמת-הכובש, מולי אקשטיין ממשיך לקטוף. עוד עונה, עוד חג, עוד מנה שתגיע למישהו שזקוק לה.
