"אנחנו עוד לא עשר דקות בישראל, אפילו לא יצאנו מנמל התעופה, ופתאום מתחילה אזעקה. האזעקה הראשונה שלנו. מרימים את הילדים, רצים עם כולם למקלט, בומים מטורפים, יירוטים בשמיים, והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא 'בנאדם, עד אתמול לא היה לך דבר כזה'", מספר ארי וקס שעלה לישראל מפילדלפיה עם אשתו ג'וליה וארבעת ילדיהם לפני פחות משבועיים, בעיצומה של המלחמה.
"האמת", הוא אומר, "חששתי שלהיות תחת הפגזה תהיה חוויה טראומטית, אבל הסתכלתי על הישראלים והם היו קול לגמרי. היה מאוד מפתיע לראות איך אנשים עוברים כמו כלום ממצב של מוות פוטנציאלי מפגיעה של טיל בליסטי לשגרה ובחזרה. אבל הרבה יותר מפתיע היה לראות שאחרי כמה ימים גם אנחנו כבר נהיינו ככה. זה לא שאני אוהב את זה, כן? אבל זה נהיה די טבעי לנו".
"אותי הפתיע שהמדינה בכלל מצליחה לתפקד", אומרת ג'וליה בת ה-29. "למרות שבכל רגע יכולים ליפול טילים יש סדר, יש אוכל במכולת. גם האנשים. חיים על הקצה, מתמודדים עם דברים, אבל ממשיכים להיות אופטימיים".
הדירה ששוכרת משפחת וקס בבית-שמש ריקה כמעט לגמרי מחפצים, המזרנים הם הרכוש היחיד שהגיע מארה"ב, אבל מלאה בהמולה שארבעה ילדים עם שמות יפים בני פחות מחמש שעוד לא התרגלו לחיות לפי שעון ישראל יודעים לייצר: אליאור משה חיים בן החמש, תהל שמחה בת הארבע, מעיין אשירה בת השלוש שמאוד מתעניינת בשיחה אבל לא תורמת לה הרבה, והודיה רינה בת השנתיים. מדי פעם נחלץ אחד מבני הזוג להציל ילד מסכנה ברורה ומיידית. הם לא פוחדים, אני שואל. "הם אולי לא קולטים בדיוק מה קורה", אומרת ג'וליה, "אבל את הרעיון שיש אויב שרוצה ברעתנו הם כבר מבינים. מימין לבית שלנו בפילדלפיה גרה משפחה אוקראינית שלא הסתירה את האנטישמיות שלה, ומצד שמאל גרה משפחה פלסטינית עם דגל פלסטין מתנופף על הגג, טנדר גדול שמצוירת עליו כאפייה ומודבקים עליו סטיקרים נגד ישראל. ב-7 באוקטובר, כשאנחנו התאבלנו, הם עשו מסיבה גדולה עם אורחים, ברביקיו ענק ומוזיקה רועשת". "זה הרגיש כמו ביום של הסופרבול", אומר ארי.
בלי וולמארט ומיניוואן
250 עולים חדשים בחרו להגיע לישראל מאז תחילת מבצע שאגת הארי, מתוך כ-71,590 עולים ותושבים חוזרים שהגיעו מאז 7 באוקטובר. נכון שבתמונה הגדולה של ההגירה ישראל נמצאת במאזן שלילי מובהק, יותר מ-110 אלף איש עזבו את הארץ באותה תקופה (נתון מעניין: כ-40 אחוז מהיורדים הם עולים חדשים), אבל לקראת החג אנחנו בוחרים להסתכל בחצי המלא של הכוס, ולא רק אנחנו. העולים שהגיעו זכו לקבלת פנים מחבקת ומלאה במליצות (גם אם לא תמיד קשורות למציאות) משלל מכובדים: בראשם הנשיא יצחק הרצוג שדיבר על ה"אומץ והנחישות מעוררי ההשראה" של העולים; עבור באופיר סופר, שר העלייה והקליטה, שאמר "זאת עדות מרגשת לעוצמת הקשר לישראל וליהדות התפוצות ולאמונה בצדקת הדרך"; דרך יו"ר הסוכנות היהודית, אלוף (במיל') דורון אלמוג, שהצביע על כך ש"דווקא בימים של אי-ודאות וכאב, העולים החדשים בוחרים באהבה", ועד ליו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, יעקב חגואל, שפנה לעולים בהתרגשות: "דווקא עכשיו, בזמן שאנשים יורדים למקלטים, אתם בחרתם לעלות לישראל".
מתוך 250 העולים החדשים של שאגת הארי, שהם 162 משפחות, 102 הגיעו מצרפת, 74 מארה"ב, 28 מבריטניה, 12 מרוסיה, עשרה מקנדה והשאר ממדינות אחרות.
ארי: "הופתעתי לראות איך אנשים עוברים כמו כלום ממצב של מוות פוטנציאלי לשגרה ובחזרה. אבל הרבה יותר מפתיע היה לראות שאחרי כמה ימים גם אנחנו כבר נהיינו ככה"
למה לעלות לישראל דווקא עכשיו?
"זה מצחיק", אומרת שרה עטיה שעלתה לישראל לפני כשבוע עם בעלה רודי וחמשת ילדיהם מעיר ליד פריז. "רק בישראל שואלים אותי למה לעלות. בצרפת זה בדיוק ההפך, אנשים שואלים למה להישאר שם, לא למה לעלות לישראל. בצרפת, כשהילד יוצא מבית הספר אני מורידה לו את הכיפה, שלא יסתובב איתה ברחוב. אנשים מסתכלים, מעירים, זה לא נעים. אני דואגת להסתיר סממנים יהודיים. לא רוצה בעיות. אתה תמיד בחשש, לא מרגיש בבית. פה, מאז שהגעתי לבקר כילדה בפעם הראשונה, תמיד הרגשתי בבית, ובכל פעם שחזרתי הביתה לצרפת הרגשתי ריקה, זרה. תמיד רצינו ותיכננו לעלות, אבל האמת? אין לי מושג איך זה קרה כל כך מהר. התכנון היה לעלות עוד כמה שנים, אבל הבנו שאי-אפשר יותר לחכות".
משפחת עטיה – רודי בן ה-33, רופא שיניים שבקרוב יקבל רישיון רפואה ישראלי בתהליך מקוצר לעולים, ושרה, 32, אורטופטיסטית (מטפלת בבעיות ראייה) ובעלת עסק למשקאות אלוורה, וחמשת ילדיהם – אווה בת התשע וחצי, עדן בת השמונה, יוסף שיהיה עוד רגע בן שש, אורה בת השלוש וחצי ואיילה בת השנתיים – תיכננה את העלייה בקפידה. שרה הגיעה לישראל פעמיים בחודשים האחרונים כדי להכשיר את הקרקע – למצוא דירה בחדרה, לרשום את הילדים למסגרות.
אבל האדם מתכנן והמציאות מגחכת. חודש לפני העלייה המתוכננת שבר רודי את הרגל במשחק כדורגל, פרצה מלחמה ("החלטנו שזה לא יעצור אותנו") והטיסה של המשפחה בוטלה לא פחות משבע פעמים. "בשלוש הפעמים האחרונות כבר היינו בשארל דה גול עם 30 מזוודות".
למשפחת עטיה קרובים שעלו מצרפת והשתקעו בנתניה, אבל שרה בחרה בחדרה. "לא רצינו לגור בנתניה", היא אומרת. "רצינו להשתלב בחברה הישראלית, ובנתניה אתה מרגיש שהעולים לא תמיד רוצים להשתלב בישראל. מדברים צרפתית, מסתובבים רק עם צרפתים. בחדרה זה אחרת. פה הצרפתים יותר משתלבים. אני רוצה להתאים את עצמי לישראל, לא שישראל תתאים את עצמה אליי. וחדרה די קרובה לנתניה, אז אני ליד המשפחה.
"חדרה שקטה במלחמה, אבל היו לנו כמה אזעקות. זה היה די מבהיל, אבל כולם ידעו לאן ללכת, מה לעשות. הילדים שאלו מה קורה, אבל לא נראה שהם פחדו יותר מדי. זה מוזר איך מתרגלים לזה מהר, איך אף אחד לא עושה עניין. יכול להיות שזה בגלל שאני עולה חדשה ועדיין קצת בהיי".
להבדיל ממשפחת עטיה, שהתארגנה לעלייה בקפידה, משפחת וקס יותר זורמת. "לא עשינו ביקור הכנה או משהו כזה", אומר ארי, 37. "פשוט באנו. קפצנו למים. בארה"ב היו לנו את כל המותרות וכל הנוחות – מיניוואן, בית עם רהיטים (צוחק), וולמארט, טארגט, אבל עזבנו הכל ובאנו".
וקס הוא הבעלים של חברה להדמיות תלת-ממדיות של תוכניות אדריכליות. "רנדרבוקס" שמה. "אני עובד בבית. הצוות שלי באירופה והלקוחות בארה"ב. לא הייתי בטוח איך זה יעבוד, אבל בינתיים זה הולך טוב". ג'וליה מחנכת את ארבעת הילדים בבית. "בחרנו בבית-שמש כי יש לנו משפחה פה וזו התחלה טובה בשביל הילדים – הם מאושרים להיות פה עם בני הדודים שלהם. בהמשך נראה. התכנון הראשון שלנו היה לגור בפרדס חנה, אבל בינתיים אנחנו פה".
חודש לפני העלייה שבר רודי את הרגל במשחק כדורגל, פרצה המלחמה והטיסה בוטלה לא פחות משבע פעמים: "בשלוש הפעמים האחרונות כבר היינו בשארל דה גול עם 30 מזוודות"
ראיון בחניון
ורוניקה בָּטֶחָה בת ה-26 עלתה לבדה מהעיר קְרַסְנוֹדָאר בקווקז והצטרפה לאמה, אוקסנה, שעלתה לארץ לפני שלוש שנים ומתגוררת בראשון-לציון. ורוניקה הגיעה לישראל ב-1 במארס, מיד עם פרוץ המלחמה. היא למדה פסיכולוגיה במוסקבה, "אבל הבנתי שזה לא בשבילי ועברתי ללמוד צילום ועיצוב גרפי. למדתי גם בישול ועבדתי במסעדות. אני עוד מחפשת את עצמי".
בגיל 13 ביקרה לראשונה בישראל אצל קרובים שעלו בשנות ה-90. "כבר אז רצינו לעלות, אמא שלי ואני. היא עלתה לפניי ואהבה פה מאוד, אבל אני עוד הייתי באמצע הלימודים. לא נתקלתי באנטישמיות באופן אישי, רק קראתי על זה בעיתונים. בדצמבר האחרון ביקרתי את אמא שלי בישראל והבנתי סופית שאני רוצה לבנות את החיים שלי בישראל. ללמוד, להתקדם. אני מאוד אוהבת אמנות, קולנוע, צילום, ורוצה לעבוד במשהו יצירתי, אם תהיה לי אפשרות, אבל גם להתחיל כבריסטה בבית קפה זה בסדר. אני רוצה ללמוד את השפה, להתאקלם". בקרוב תתחיל ללמוד באולפן.
אזעקה קוטעת את שיחתנו שהייתה מקוטעת גם קודם – ורוניקה לא דוברת עברית ולא אנגלית ואנחנו נעזרים במתורגמן. אנחנו עומדים בשתיקה בחניון, מסתגרים כל אחד בעולמו. גם זה סוג של התאקלמות. "זה בהחלט דבר חדש עבורי, האזעקות האלה. לא היה לי שום ניסיון. בפעם הראשונה זה היה מבהיל מאוד, אבל יש התרעות ואזעקות ומקלטים והכל מאוד מסודר. גם זה שהישראלים נשארים רגועים נותן לי תחושת ביטחון. בכלל, אנשים מאוד עוזרים ותומכים. הישראלים הם אנשים מאוד נחמדים. האנשים פה חופשיים יותר מאשר ברוסיה, ויותר עצמאיים".
גם שרה עטיה מפליגה בשבחם של הישראלים, שלא מפסיקים לעזור, מתברר. וכך גם משפחת וקס. "השכונה פה בבית-שמש מדהימה", אומר ארי. "האנשים שאנחנו פוגשים עוזרים, מסבירי פנים. בשבת הראשונה אנשים באו אלינו הביתה כל רגע עם פרחים, פירות, זו הייתה חוויה מדהימה. בחיים לא היה לי דבר כזה".
"אני רוצה לעבוד במשהו יצירתי, אבל גם להתחיל כבריסטה זה בסדר", מחייכת ורוניקה. "אני רוצה ללמוד את השפה, להתאקלם. חשבתי אולי לעבור לגור לבד, אבל הכל מאוד יקר"
"והם עוד התנצלו שבגלל המלחמה ופסח לא הכינו לנו אוכל", אומרת ג'וליה. לפעמים נעים לראות את עצמך מבחוץ.
"בינתיים אני אצל אמא שלי בראשון-לציון", אומרת ורוניקה. "בהמשך אמצא עבודה. חשבתי אולי לעבור לגור לבד, אבל הכל מאוד יקר".
יוקר המחיה עולה גם בשיחה עם משפחות וקס ועטיה. "בהחלט יותר יקר פה", אומרת שרה עטיה. "זה משהו שצריך להיות מוכנים אליו כשעולים לישראל. למרות שאני עולה חדשה אני כבר יודעת שבמכולת עולה כפול מאשר באושר עד. אז בודקים מחירים, משווים. אתה לא יכול לחיות בישראל כמו בפריז. קודם כל בראש, וגם בכיס. יש גם יתרונות: בצרפת, כשאני יוצאת לקניות, במקום אחד קונים ירקות ופירות, במקום אחר לחם, במקום אחר בשר – כל סיבוב מלא תחנות ונסיעות במכונית. פה אני הולכת לרמי לוי ויש הכל באותו מקום. אז לא הכל רע", היא צוחקת.
"תכלס", אומר אורי וקס, "אנחנו מוציאים פה כפול על שכר דירה ממה שהוצאנו בפילדלפיה על משכנתה. הכינו אותנו לזה. מי שרוצה לעשות עלייה, שלא יחשוב על כסף. שלא יחכה עד שיהיה לו מספיק, כי זה אף פעם לא יקרה. פשוט צריך ללכת על זה, לעשות קפיצת אמונה. יותר חשוב להיות מאושר. והאמת, מאז שבאתי הנה יש לי יותר פרנסה".
