1. לפעמים מרוב מטאפורות ודימויים, שוכחים את החג עצמו.
כתבתי פה בשבועות האחרונים על חג החירות ועל הקשר שלו לעם האיראני. כולנו אכן מקווים שהאיראנים ייצאו כעת מעבדות לחירות. כתבתי על "יציאת מצרים" כיציאה מהקונספציה. על שבירת מוסכמות ויציאה משעבודים מחשבתיים למציאות חדשה ורעננה.
אבל השבוע נסעתי במונית, וברדיו שודר אייטם שלם לקראת פסח – אנשי רוח וגם רבנים דיברו שם על ה"חמץ" שצריך לבער בתוכנו – המידות הרעות, כמו שנאה וקנאה. ואז על ה"חמץ" העולמי, האנטישמיות. ותוך כדי, חברה שעובדת בתקשורת ושמתחזקת לאחרונה, שלחה לי שאלה: "תגידי, עד מתי אפשר למכור את החמץ באינטרנט?".
בום. החג הזה – כמו העם הזה – מבוסס על עשייה, ובפרט בעידן שאחרי 7.10. אנשים מבקשים את התכלס. לא רק רעיונות גבוהים, אלא הלכות ומצוות יומיומיות. מה עושים, מתי עושים, כמה עושים. גם בארץ וגם בחו"ל נרשם בחג הזה גל של פניות ערב החג של יהודים שמבקשים לחגוג פסח כהלכתו.
אז כן, אפשר לדבר על ה"חמץ" שצריך לבער בחברה הישראלית (כל אחד והחמץ שהוא חושב שצריך לבער...). אבל לפעמים כל הפירושים והברכות היפות לחג משכיחים את העיקר: יש מצה, ואותה צריך לאכול בפסח. יש חמץ, ואותו לא אוכלים. זה הבסיס, זו הקומה הראשונה. אחר כך נבער את החמץ שבתוכנו, או שבטהרן.
עם פירושים ורעיונות בלבד לא היינו שורדים 3,000 שנה. עם מצה בפסח, ננצח.
2. השבוע שלח לי קורא של הטור הזה תמונה: בחור צעיר בכיסא גלגלים, יושב עם טאבלט מולו, ומקליד טקסט באמצעות האף. מתברר שהוא נתקל בו בפינה של בית כנסת ירושלמי, ניגש אליו, וגם שלח לי מספר טלפון. כך גיליתי סיפור מדהים:
חיים אלחנן עידן, צעיר חרדי מירושלים, מתמודד עם שיתוק מוחין. הוא לא יכול ללכת, לאכול או לדבר לבד, ומאז ומתמיד הוא נלחם על נגישות ורצה להביע את עצמו.
לפני כמה שנים, כשניסה להקליד כרגיל במחשב, הוא הרגיש שוב שהאצבעות לא נענות לו מספיק מהר. האף, לעומת זאת, תיקתק אותיות ברצף.
"גם עכשיו אני מקליד לך עם האף", כתב לי כשפניתי אליו בווטסאפ. וזו הייתה רק ההתחלה. "בעיניי, הקושי שלנו בחיים הוא המנוע והמניע להצלחה".
ואז הוא צירף קובץ – העלון השבועי שלו על פרשת השבוע. עלון ששמו "אור התורה", שהחל להוציא כבר בכיתה ז'. זה טקסט מעוצב ומרתק, מלא סיפורים על הפרשה, החגים והחיים. ציטוטים של גדולי הדורות לצד תובנות אישיות שלו. מתברר שהוא מעביר הוראות הדפסה ועיצוב לבית הדפוס, וגם מחלק את העלונים עם כיסא הגלגלים הממונע שלו בבתי כנסת בירושלים.
"אני חייב לפעול ולעשות", הסביר, "אחרת אני מדוכדך. לפעמים מפיקים ומדפיסים שעובדים איתי המומים לראות אותי. הם ממש מופתעים לגלות עם מי הם מתכתבים, מי נותן להם הוראות, ואיך... כשרואים אותי, אנשים מתייחסים אליי כמו לתינוק, או כמו אל מוגבל בשכלו, וזו טעות. תפסיקו להסתכל על החיצוניות. מבחינה שכלית אני מאה אחוז".
ביום הולדתו האחרון כתב נאום שלם, וביקש מחבר להקריא אותו בחגיגה הגדולה שערך. הוא שלח לי וידיאו של האירוע: "אני בן 21, ויש לי כמה מסרים מניסיון החיים שלי: קודם כל, תעריכו את הרצון האישי שלכם. הרצון והשאיפות יכולים לקחת אתכם רחוק. וגם: מתי בפעם האחרונה אמרתם שלום לאיש שנראה לכם אומלל ברחוב? חשוב להגיד בוקר טוב להומלס, למישהו מגעיל עם ריח של בירה ואלכוהול. לאנשים שקופים. הם ישמחו שיש מישהו שרואה אותם, ואתם תגלו שהם בני אדם טובים שמכוסים בקליפות. אני רואה נערים ונערות ברחוב שנראים אבודים, שצריכים חום וחיבוק".
בסוף יום ההולדת הוא גם ערך חגיגת סיום מסכת. זו לא הפעם הראשונה שבה הוא מסיים ללמוד מסכת שלמה בגמרא.
בימים אלה רחבת הכותל המערבי כמעט ריקה בגלל המצב, רק 50 איש מורשים להיכנס. אלחנן הוא אחד מהם. הוא מפרסם תמונות שלו משם, עם קומץ אנשים נוספים, והשבוע כתב כך: "תודה על הזכות המיוחדת הזו להיות השליח שלכם ולהתפלל כאן. ההמלצה שלי לכל אחד היא להתפלל, לדבר עם אלוקים גם בשפה שלכם. אני מדבר איתו הרבה, וממליץ על זה. הוא שם, הוא מקשיב. ולא צריך להקליד לו עם האף".
לפני שהגיליון הזה ירד לדפוס, הוא שלח לי את הגיליון שלו, רגע לפני החג. וכך כתב שם השבוע על חג הפסח, ואולי בעצם על עצמו: "רבים שואלים מה זה 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו', הקטע המפורסם מההגדה של פסח? מי זו היא? שמעתי רעיון: היא – האמונה שלנו. מה שעמד לאבותינו ולנו בכל הדורות זו האמונה, גם ברגעים קשים. יש בנו יכולת פנימית להאמין שיהיה טוב. כשאדם שומר על אמונה, הוא כבר נמצא בדרך לחירות".
3. ולסיום, תזכורות:
• שבת חול המועד פסח לפנינו. מהי פרשת השבוע? השבוע אין פרשה. בשבת חול המועד קוראים קריאה מיוחדת בתורה, שנוגעת לחג הפסח. יותר מ-3,000 שנה אחרי יציאת מצרים, הכל רלוונטי: המצות, חודש האביב, הרצון התמידי לצאת מעבדות לחירות.
• אחרי הקריאה בתורה, קוראים את ההפטרה, מתוך ספר יחזקאל. יחזקאל הנביא, בשיא תקופת החורבן, מתאר את "חזון העצמות היבשות". כיצד עם שמת, בגלות, עוד יקום לתחייה ויחזור לארץ מחדש.
• בסעודות השבת אוכלים כמובן מצות במקום חלות, ומברכים עליהן "המוציא לחם מן הארץ". בשבת כזו יש תוספות רבות לתפילות ולברכת המזון – גם תוספות של פסח, וגם של שבת. יש קהילות שבהן נוהגים לקרוא בשבת הזו את מגילת שיר השירים.
• וביום שלישי בערב מתחיל חג "שביעי של פסח". בליל הסדר חגגנו את יציאת מצרים. בשביעי של פסח חוגגים את קריעת ים סוף.
• והמסע נמשך: אנחנו כבר בעיצומה של ספירת העומר, שהחלה בצאת החג הראשון, ביום חמישי בערב. בכל יום סופרים יום ועוד יום, עד לחג השבועות, למתן תורה.
הסטטוס היהודי: "ב'שביעי של פסח' חוגגים את קריעת ים סוף. זה חג שמזכיר לנו שגם כשנראה שאין מוצא, כשהכל מעיק ומחניק – הצלחנו לצאת ממצבים קשים יותר בעבר. ה'ים' יכול להיקרע, אלוקים יכול לשנות את המציאות לטובה, בדרכים מפתיעות וחדשות" (הרבנית רחל בזק)
