באחד מסופי השבוע של סוף 2005 נלווה סטיב ג'ובס לרעייתו לוריין למסיבת יום הולדת 50 של חבר, מהנדס בחברת מיקרוסופט. במהלך ארוחת הערב לא חדל חתן השמחה להתפאר בפני מנכ"ל אפל הנבוך כיצד עומדת מיקרוסופט לשלוט בעולם המחשוב בזכות המצאה חדשה: טאבלט עם סטיילוס (עט דיגיטלי).
זה כנראה היום שבו נולד האייפון, למרות שיש היסטוריונים שיחלקו על כך: "סטיב הגיע למשרד ביום שני כרוח סערה", סיפר לימים סקוט פורסטול, המהנדס שהופקד בהמשך על תוכנת האייפון, "הוא כינס את צוות ההנהלה, פלט סדרת קללות, ואז אמר 'בואו נראה להם איך באמת עושים את זה!'". לפי ג'ובס עצמו, שמצוטט בביוגרפיה שכתב עליו וולטר אייזקסון, "הארוחה הזו הייתה בערך הפעם העשירית שהוא דיבר איתי על כך. הייתי כל כך מותש, עד שחזרתי הביתה ואמרתי, 'לעזאזל עם זה. בואו נראה לו מה באמת יכול להיות טאבלט'".
5 צפייה בגלריה
אף אחד באפל לא העריך נכון את עוצמת ההצלחה. סטיב ג'ובס משיק את האייפון | צילום: אי-פי, Paul Sakuma
(Paul Sakuma, AP)
פורסטול ואנשיו כבר ידעו מה רוצה ג'ובס: "אלוהים נתן לנו עשרה סטיילוסים", נהג לומר להם לעיתים קרובות כשהוא מנופף בעשר אצבעותיו; הוא האמין שהאצבע תהיה בסופו של דבר האביזר הטוב ביותר לניהול מכשירים אלקטרוניים. הזעם היוקד שלו הביא, למעשה, להחלטה על החידוש העיקרי באייפון — ממשק המגע, ה"מולטי-טאץ". הטכנולוגיה תוכננה להשתלב בכלל בטאבלט, אבל בתוך זמן קצר הטלפון קיבל קדימות ופרויקט הטאבלט – לימים ה"אייפד" – נדחה להמשך.
ההחמצה של רונלד וויין
בשבוע שעבר, ב-1 באפריל, ציינה חברת אפל 50 לקיומה. התאריך נקבע לפי היום שבו מהנדס בן 42 בשם רונלד וויין הדפיס בהתנדבות במכונת הכתיבה הניידת שלו הסכם שותפות בין שני צעירים נלהבים בתחילת שנות ה-20 לחייהם, סטיב ווזניאק וסטיב ג'ובס. זה קרה במוסך, בבית הוריו של ג'ובס ברחוב קריסט-דרייב בלוס-אלטוס. השניים הקימו חברת מחשבים לשימוש ביתי, ו-וויין נענה לבקשתם להפוך למייסד השלישי, עם 10% "בלבד", רק כדי שיוכל להיות המבוגר האחראי ו"לשבור את התיקו" במקרים שלא יסכימו ביניהם.
וויין, היום בן 92, כל כך חשש ששני הצעירים יסבכו אותו במקרה של כישלון ("היו לי נכסים ובית, יכולתי לאבד הכל"), עד שפרש מהשותפות בחברה 12 ימים לאחר מכן. במפגש נוסטלגי שהתקיים לפני שלושה שבועות במוזיאון ההיסטוריה של המחשוב (CHM) סיפר, כי "זו לא הייתה חברה, זו הייתה שותפות. אבל לשני החבר'ה האלה לא היו אפילו 5 סנט משל עצמם, והם לקחו התחייבויות ב-15 אלף דולר. אני העדפתי להיות עני וחי מאשר האיש העשיר ביותר בבית הקברות".
כמה מיליארדים הפסיד וויין בהחלטה הזו? במונחים של היום, 10% מאפל שווים למעלה מ-300 מיליארד דולר. אגב, ב-1994 מכר וויין את החוזה המקורי ההוא תמורת 500 דולר; שבע שנים בלבד אחר כך נמכר המסמך במכירה פומבית ב-1.6 מיליון דולר. לדבריו, זה הדבר היחיד עליו הוא מתחרט בכל מה שקשור לאפל.
הביוגרפיה שמפריכה את המיתוס
מכל המכשירים המופלאים והמקוריים שהולידה החברה הזו, אין מתחרה לאייפון שהופיע לראשונה בינואר 2007 ויחגוג בקרוב שני עשורים – המצאה שהפכה אותה לענק עולמי, ושינתה לחלוטין לא רק את תעשיות הסלולר והמחשבים, אלא גם את הדרכים שבהם אנשים מתקשרים זה עם זה, עושים עסקים ואף עורכים קניות. פלטפורמות האייפון והאנדרואיד שבאה בעקבותיו, הפכו את הטלפון למכשיר הבסיסי של העולם המחובר. נכון לשנת 2026, מספר המשתמשים הפעילים באייפון ברחבי העולם חצה את רף ה-1.56 מיליארד בני אדם, כלומר אחד מכל ארבעה סמארטפונים פעילים הוא אייפון. אפל משווקת 220 מיליון אייפונים בשנה ומכירות המכשיר מהוות כ-50% מהכנסותיה.
מאות ספרים נכתבו בארה"ב בעשור האחרון על אפל; מדובר באחד הנושאים המתועדים ביותר בתולדות עולם העסקים והטכנולוגיה, ומדי שנה יוצאים לאור לפחות 5 עד 10 חדשים. עד כה, הספר המוערך ביותר היה הביוגרפיה המקיפה של אייזיקסון, "סטיב ג'ובס" מ-2011, בהוצאת "סיימון אנד שוסטר", שנכתבה בסיועו הפעיל של ג'ובס והתמקדה בו ובמיתוס סביבו. אבל הספר האחרון והמעודכן ביותר – "אפל: 50 השנים הראשונות" – מופיע בימים אלה ממש באותה הוצאה. מחברו, דיוויד פוג, מי שהיה עורך הטכנולוגיה המוערך של ניו-יורק טיימס לאורך עשורים, מצליח להביא בו זוויות חדשות בעיקר בזכות ההתמקדות שלו במהנדסים, במתכננים ובפיתוחים עצמם. הוא מפריך את המיתוס לפיו ג'ובס המציא הכל, ומראה איך רבים מהרעיונות שהפכו את אפל לסיפור הצלחה צמחו בכלל מלמטה.
פוג, כמובן, מקדיש בספרו פרק נכבד ללידת האייפון, ומשלים בעזרת מרואייניו את הפאזל שנרקם עם השנים מהפרסומים האחרים בנושא, כולל תיאור העבודה הסיזיפית מאחורי הקלעים של ההברקות הטכנולוגיות, שעם השנים הפכו עבורנו לטריוויאליות.
הכיוון: מולטי-טאץ'
קחו למשל את ממשק המגע, ה"מולטי-טאץ'", שפיתח דאנקן קר. קר, מעצב בריטי באפל, עם רקע בעיצוב רב-תחומי, היה מבכירי הסטודיו של המעצב האגדי של החברה, ג'וני אייב. בתחילת 2003 החלו בסטודיו להקדיש את ימי שלישי לפגישות עם מעצבי ממשקים ומהנדסי קלט בתעשייה, כדי לבחון דרכים חדשות, אפילו מוזרות, לתקשר עם מחשבים חוץ מעכבר ומקלדת.
קר התעניין במיוחד בהנעת אובייקטים על מסכים בעזרת אצבעות. יחד עם אנשי צוותו הוא נעזר במשטח עקיבה שטוח ושחור, בגודל 6.25 על 5 אינץ', שיוצר על ידי חברה אמריקאית בשם FingerWorks. בעליה, וויין ווסטרמן, היה פסנתרן, והוא המציא משטח שדרש מגע מרפרף בלבד. מכיוון שהמשטח יכל לזהות ולעקוב אחר כמה אצבעות בו זמנית, הוא גם יכל "להבין" מחוות ציור שבוצעו על המשטח ולהחליף בכך את פעולות העכבר. למשל, במקום הפקודה "פתח" – די היה לסובב את קצות האצבעות על המשטח בתנועת פתיחה של צנצנת.
בסוף 2003, אפל הזמינה את FingerWorks לייצר ולהציג לה גרסה גדולה יותר של משטח המגע שלה. הצוות של קר העמיד מקרן על חצובה, שהאיר ישירות על משטח המגע. הם הדביקו דף נייר לבן מעליו כדי שהתמונה במקרן, שנוצרה על ידי מחשב סמוך, תהיה בהירה וברורה. פתאום אפשר היה להחליק אצבע כדי להזיז אייקון בתמונה המוקרנת, או "לפתוח" שתי אצבעות בתנועת הגדלה של מפה או תמונה. זה היה קסום. הדמו הוצג לג'וני אייב, שהציג אותו לסטיב ג'ובס, שנדלק מיד. ה"מולטי-טאץ'" נולד.
באמצעות רכיבי מחשב נייד, צוותו של אייב בנה אבות-טיפוס של טאבלטים עם "מולטי-טאץ'", אבל הם היו כבדים ועבים למדי. מערכת ההפעלה של המק לא התאימה למגע באצבע. בכל מקרה, אפל רכשה את FingerWorks, וייבאה את ווסטרמן, אנשיו והפטנטים שלהם למטה שלה בקופרטינו. הטכנולוגיה המתינה למכשיר ולרגע הנכון. ב-2005 – הרבה אחרי שנגן המוזיקה של אפל, האייפוד, כבש את העולם – טלפונים ניידים כבר החלו להשמיע מוזיקה. הכתובת הייתה על הקיר: אף אחד לא רצה לשאת שני מכשירים שונים, ובאפל הבינו שימי האייפוד ספורים; שהטלפון הוא הדבר הבא.
כיוון שלחברה לא היה שום ניסיון עם טלפונים, ג'ובס בחר בלית ברירה לקבל את הצעת דירקטוריון אפל ולשתף פעולה עם יצרנית טלפונים ותיקה: מוטורולה, שהטלפון הדקיק והמבריק שלה, ה"רייזר", נחשב אז לרב-מכר עצום. התוכנית הייתה להוסיף תוכנת אייפוד לטלפון חדש שלה, שיהפוך לטלפון הראשון שיוכל להשמיע מוזיקה מחנות iTunes.
אבל ה-ROKR E1 שיצרה מוטורולה לטובת הפרויקט (הוא כונה גם iTunes Phone), היה מבלבל, עמוס ומבולגן, ויכול היה להכיל רק 100 שירים. כאשר חשף ג'ובס את ה-ROKR באירוע מיוחד בספטמבר 2005, הוא התקשה להסתיר את התיעוב ממנו. "אנשים המשיכו לקרוא לזה 'טלפון אפל' או 'טלפון iTunes'," סיפר בעלבון מנהל השיווק העולמי גרג יוסוויאק לדיוויד פוג, "אבל תאמינו לי, לא היה לנו שום קשר לזה. אנחנו יצרנו את iTunes, הם יצרו את הטלפון".
"בואו נבנה טלפון"
בינתיים, שוק הטלפונים הניידים הלך והתעצם – מיליארד טלפונים בשנה, פי ארבעה ממספר המחשבים בעולם – ונשלט על-ידי נוקיה. "פשוט שנאנו אותם; הם היו נוראיים לשימוש", סיפר ג'ובס לימים ל"פורצ'ן". "זה היה אתגר גדול: בואו נעשה טלפון נהדר שנאהב", הוסיף. ג'ובס לא נרתע, אף שהיה לו ברור שטלפון כזה, שינגן גם מוזיקה, יחסל את עסקי האייפוד המצליחים של אפל.
המסלול המתבקש ליצירת טלפון היה הוספת תכונות לנגן האייפוד. צוותו של מנהל חטיבת האייפד, טוני פאדל, הציע כמה אופציות, המבוססות על גלגל המגע המפורסם שאפיין את האייפוד הראשון. אבל מהר מאוד התברר כי האתגר מסובך: הגלגל היה נהדר לגלילה של רשימת מספרי טלפון, אך הזנה של טקסט באמצעותו הייתה סיוט.
ואז נזכר מישהו ב"מולטי-טאץ'" של קר וחבורתו, שמפותח בצוות הטאבלט – האייפד. ג'ובס נדלק והורה מיד לזנוח את פיתוח הטאבלט. "בואו נבנה טלפון", אמר. בשלב הזה, קר ואנשיו כבר יכלו להציג את הטכנולוגיה על מסכי מחשב בגודל 12 אינץ'. כדי לייצג מסך טלפון, הם הגבילו את האזור ה"חי" של תמונת המסך למלבן בגודל טלפון.
ג'ובס החליט להפעיל במקביל שני צוותים שונים, שעבדו על אבות-טיפוס לטלפון. בראש האחד עמד טוני פאדל – ממובילי הדור החדש של המהנדסים בעמק הסיליקון, ששאפו להטמיע את המחשבים בתוך חפצים יומיומיים. פאדל הוביל פרויקט הכלאה בין האייפוד לטלפון, כולל הגלגלת, שזכה לשם הקוד P1. לעומת זאת, פיתוח אב הטיפוס עם המסך המלא, שכונה P2, הוטל על מעצב התוכנה הבכיר סקוט פורסטול, מפתח ממשק הדפדפן "ספארי".
ג'ובס עודד את שתי הקבוצות להסתער קדימה במלוא המרץ במשך שישה חודשים. פוג מתאר בספרו את הקרע שנוצר בין העובדים בשתיהן. הוא מספר על ישיבות שבהן ג'ובס שיסה אותם זה בזה, מה שהוביל לכך שמהנדסים מ-P1 ומ-P2, בטח פאדל ופורסטול עצמם, לא דיברו ביניהם במשך חודשים, אף שעבדו במרחק חדר אחד מהשני. בתום התהליך, ג'ובס צפה בדמואים האחרונים שפיתחה כל אחת מהקבוצות, ופסק: ה-P2 של קבוצת פורסטול אמנם מורכב בהרבה לפיתוח מה-P1, אבל הרבה יותר מגניב. הפור נפל. משלב זה שתי הקבוצות אוחדו ועבדו על טלפון אחד. פאדל הופקד על פיתוח החומרה ופורסטול על התוכנה. שם הקוד שניתן לפרויקט היה "סגול". פורסטול, אגב, שהתקדם בחברה בהמשך לתפקיד סגן נשיא בכיר ואף כונה בה "סטיב ג'ובס הקטן", עזב אותה ב-2012 כדי להגשים את חלום חייו – הפקת מחזות זמר בברודוויי. המחזות שהפיק מאז זכו ב-18 מועמדויות לפרס טוני, חלקם בפרס עצמו.
העבודה התנהלה בחשאיות גמורה, גם בתוך אפל עצמה. בספרו של בריאן מרצ'נט, "המכשיר האחד: ההיסטוריה הסודית של האייפון", הוא מספר כי ג'ובס הורה לפורסטול, שלא הצטיין במיוחד ביחסי אנוש, לגייס את האנשים הכי טובים בחברה, אבל נאסר עליו לגלות להם מה הם הולכים לבנות. משרדי צוות האייפון שכנו בבניין נפרד ועל הדלת הוצב שלט: "Fight Club". העובדים נאלצו להחתים כרטיס בכל כניסה למסדרון ועבדו במשמרות של 80 שעות בשבוע כשהם ניזונים בעיקר ממשלוחי פיצות, מה שהוביל ללא מעט מקרי גירושין. דיוויד פוג חושף גם עד כמה רחוק הלכו בתוך אפל כדי למנוע חשיפה מוקדמת לעיצוב של ג'וני אייב. הוא מתאר אבות טיפוס שהופעלו בתוך מארזי פלסטיק ענקיים ומגושמים ונראו כמו טלפונים סיניים זולים משנות ה-90. המטרה לא הייתה רק להסתיר את העיצוב המהפכני, אלא לגרום למי שרואה את המכשיר בטעות לחשוב שאפל עובדת על מוצר נחות.
יום ההשקה הגדול
עד שישה שבועות לפני השקת האייפון ב-2007, המסך שלו בכלל היה אמור להיות מפלסטיק קשיח, כמו האייפודים של אז. אבל ג'ובס, שהסתובב עם אב-הטיפוס בכיס המכנס שלו יחד עם צרור מפתחות הרכב, יצא יום אחד ממשרדו בזעם, הראה לצוות את השריטות על הפלסטיק ואמר: "אני לא אמכור מוצר שנשרט ככה. אני רוצה מסך זכוכית, ואני רוצה אותו תוך שישה שבועות".
המהנדסים היו בהלם – בשוק לא הייתה אז טכנולוגיית זכוכית חזקה ודקה מספיק. הם פנו לחברת Corning, ששלפה מהמגירה טכנולוגיה משנות ה-60 שנקראה "גורילה גלאס" ומעולם לא היה לה שימוש מסחרי. המהנדסים היו בחרדה מוחלטת, כי הם לא ידעו איך לחתוך את הזכוכית בצורה שתתאים למסגרת הקימורים העדינה שעיצב ג'וני אייב לאייפון מבלי שהיא תתנפץ בייצור המוני. בלחץ זמן מטורף הם פיתחו שיטת חיתוך כימית חדשה, והמפעלים בסין עבדו מסביב לשעון כדי לחתוך את הזכוכית בזמן להשקה.
בעיות בלתי צפויות התעוררו גם בתחום התוכנה. בגרסאות הראשונות, תכונת התיקון האוטומטי במקלדת הייתה כל כך גרועה, שהיא הייתה מחליפה כמעט כל מילה במילה "Duck". מהנדסי התוכנה המיואשים שקלו לוותר על המקלדת המלאה ולחזור לשיטת ההקלדה T9 (שלוש אותיות בכל מקש), עד שפריצת דרך אלגוריתמית של הרגע האחרון הצילה את המצב.
ואז הגיע יום ההשקה של האייפון – 9 בינואר 2007 – מה שנחשב עד היום לאירוע ההכרזה המוצלח בהיסטוריה של הטכנולוגיה. כשסטיב ג'ובס עלה לבמה ב"מוסקוני סנטר" בסן-פרנסיסקו והודיע כי הוא מציג "שלושה מוצרים מהפכניים" באריזה אחת, רק מעטים באולם ידעו שהמכשיר שג'ובס החזיק בידו בקושי עבד. לאבטיפוס של האייפון היו בעיות זיכרון קשות – הוא היה קורס אם הרצת עליו יותר משלוש אפליקציות. כדי שהמצגת תעבור בשלום, המהנדסים תיכננו עבור ג'ובס סדרה של פעולות ספציפיות בסדר מסוים, שלא יקריסו את המכשיר. למשל, הוא היה חייב לגלוש באינטרנט ורק אז לשלוח אימייל, ולא ההיפך. ג'ובס נדרש לשנן "נתיב זהב" של לחיצות, ואם היה טועה בסדר הנכון המכשיר היה קופא מול כל העולם. בנוסף, המהנדסים זייפו את עוצמת הקליטה הסלולרית שעל המסך, כך שתראה תמיד 5 פסים מלאים כדי למנוע מבוכה במקרה של ניתוק.
כריס אספינוזה, 50 שנה באפל והעובד הוותיק ביותר שלה, מודה כי גם אחרי האירוע, אף אחד בחברה לא האמין שהאייפון ישנה את העולם. לדברי אספינוזה, שנחשב היום ל"זיכרון הארגוני החי" של אפל, הרגע הראשון שבו הבין את עוצמת המעמד היה מיד כשירד ג'ובס מהבמה. "פתאום קיבלתי הודעת טקסט מאשתי. היא כללה שתי מילים בלבד: 'אני רוצה'".
0 הכישלונות הגדולים של אפל
פריצות הדרך שרשמה אפל לאורך עשרות שנות קיומה שינו את העולם. אבל מי שמתמקד רק בלהיטים כמו האייפון וחושב שמדובר בחברה עם מגע זהב נצחי – טועה. אף שחלק מהכישלונות היו מפוארים כמעט כמו ההצלחות – הם כמעט נמחקו מן הזיכרון ההיסטורי.
1. המכונית
הניסיון של אפל לפתח מכונית אוטונומית הוא כנראה הכישלון המהדהד ביותר שלה בעשור האחרון, הפרויקט, שהעסיק כ־2,000 עובדים, החל ב־2014, הושקעו בו למעלה מ־10 מיליארד דולר ואחרי עשר שנות פיתוח הוא בוטל. בשיאו, אפל בנתה אבטיפוס של רכב שזכה לכינוי "כיכר לחם" (Bread Loaf) בגלל צורתו המעוגלת.
2. המטען האלחוטי
בספטמבר 2017, באירוע העשור לאייפון, הציג הסמנכ"ל פיל שילר את ה־AirPower - משטח הטענה אלחוטית, שעליו מונחים, זה לצד זה, אייפון, אפל־ווטש ואוזניות אייר־פודס. כדי לאפשר טעינה בכל נקודה על המשטח, המהנדסים דחסו בין 16 ל־24 סלילי טעינה חופפים. התוצאה: המשטח רתח מחום והפך לפלטת שבת קטנה.
3. מחשב כף־היד
מכשיר כף היד Newton מ־1993 הציג חזון מטורף לזמנו: מחשב קטן שנכנס לכיס (גדול), ללא מקלדת, שמופעל באמצעות עט מגע ומזהה את כתב היד שלכם. בפועל, ה־Newton לא באמת הצליח לזהות כתב־יד, לא היה נוח ומחירו היה גבוה מדי עבור מוצר שלא באמת עובד.
4. הסופר־טאבלט
בשנת 1993 הציגה אפל אב־טיפוס של מכשיר שנקרא W.A.L.T, שתוכנן יחד עם חברת BellSouth. זה היה שילוב מוזר בין מחשב מק, טלפון קווי, פקס ומסך מגע עם עט סטיילוס, שזיהה כתב יד, ואף כלל פנקס כתובות מובנה. המכשיר שהגיע לשלבי ייצור מתקדמים, בוטל ברגע האחרון.
5. הכלבויניק למשרד
ה־Paladin, פרויקט משנת 1992, היה ניסיון ליצור "הכל במכשיר אחד" - מחשב מקינטוש, טלפון, סורק ומכונת פקס. למרות שהיו למכשיר כבר אבות־טיפוס עובדים והפרויקט היה קרוב לקו הסיום, ב־1993 הוא נגנז: מחירו היה גבוה מדי, והשילוב של ארבע טכנולוגיות במכשיר אחד עלול היה ליצור סיוט בשירות הלקוחות.
6. אנטנה־גייט
בקיץ 2010 הושק האייפון 4, עם עיצוב חדש: במקום "גב" מפלסטיק - גוף זכוכית שטוח ופס פלדת אל־חלד שהקיף אותו ושימש כאנטנה חיצונית. הבעיה הייתה, שבצד התחתון של המכשיר היה חריץ קטן, שהפריד בין אנטנת ה־WiFi והבלוטות' לאנטנה הסלולרית, ואם מכסים אותו נגרם קצר חשמלי קטן, שמשבש את הקליטה. הפתרון שהציעה אפל היה כיסוי גומי בחינם, שיצר הפרדה בין היד לאנטנה.
7. מחשב ליסה
מחשב "ליסה" של אפל מ־1983, נקרא על שם בתו של סטיב ג'ובס ונועד לבשר מהפכה: הראשון שכלל ממשק גרפי ועכבר. תג המחיר שנקבע לו היה 9,995 דולר (שהם כיום כ־30 אלף דולר) מה שהוביל לכישלון מסחרי חרוץ. אפל הצליחה למכור רק כ־10,000 יחידות מהמחשב, ובשנת 1989 נאלצה לקבור כ־2,700 מכשירי ליסה שלא נמכרו במזבלה ביוטה כדי לזכות בהקלות מס.
8. מחשב הטלוויזיה
ב־1993 ניסתה אפל לשלב מחשב וטלוויזיה במכשיר אחד. חיצונית הוא נראה כמו מחשב מקינטוש שחור וסקסי, אבל מתחת למכסה המנוע היה כנראה בלגן גדול. בפועל, אי אפשר היה להריץ טלוויזיה בתוך חלון במחשב; הוא היה גם חלש בהשוואה למחשבי המק המקבילים בתקופתו.
9. קונסולת המשחקים
באמצע שנות ה־90 אפל צפתה בכיליון עיניים בהצלחות קונסולות המשחקים של נינטנדו (נינטנדו 64) וסוני (פלייסטיישן). בשיתוף חברת בנדאי היפנית היא בנתה קונסולה בשם Pippin, שעלתה בחנויות 600 דולר - פי שניים מעלות המתחרות, שהציעו משחקים טובים בהרבה. Pippin נחשבת לאחת מקונסולות המשחקים הגרועות בהיסטוריה: איטית, עם ספריית משחקים דלה במיוחד ומחיר מופקע.
10. העכבר העגול
ב־1988, כשהופיע בשוק מחשב ה־iMac G3 בשלל צבעים, הוא הגיע במקור עם עכבר עגול בצבע תואם, שנראה כמו דיסקית הוקי (Puck). ההברקה העיצובית התגלתה כסיוט ארגונומי: העכבר לא היה נוח לתפעול ויתרה מכך, צורה העגולה הקשתה על המשתמשים לאחוז בו נכון.
