5 צפייה בגלריה
ביסמוט בוועדה. הסביר שהחוק יקודם לבקשת זמיר, שאותו האשים כמה ימים קודם לכן ב"החלשת החוסן הלאומי"
(שלו שלום)
עסקת חבילה
מי היה מאמין (כולם) שהקאמבק של חוק הפטור מגיוס, אחרי הפוגה קצרה מדי, יהיה בעטיפת מתנה של "עזרה" לנושאים בנטל. יו"ר ועדת החוץ והביטחון, בועז ביסמוט, הסביר בכנסת שהחוק שניסח עם החרדים יקודם בהליך מהיר, בתוך חבילת חוקים יחד עם הארכת שירות החובה וחוק המילואים, לבקשת הרמטכ"ל (!) אותו רמטכ"ל שכמה ימים קודם הואשם בידי אותו ביסמוט ב"התנהלות מסוכנת שמחלישה את החוסן הלאומי" כי העז להתריע בקבינט שהצבא על סף קריסה. האויב מאזין הרי, כאילו יש פורום מתאים לנושא יותר מוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי, שמוסמכת לקבל את ההחלטות על יציאה למלחמה והפעלת הכוח.
הסיפור הוא, אם כבר, ההדלפה של הדברים, אבל בעיקר התוכן שלהם. בצה"ל טוענים שזה לא הגיע מהם, וגם אספו את הפרוטוקולים שדנו בנושא כדי להוכיח שמבחינתם זה לא חדש: 30 פעמים מתועדות שבהן הרמטכ"ל העלה את מצוקת כוח האדם החריפה בפורומים שונים כבר נמצאות בקלסר שהכינו. וזה רק מה שיש לו תמליל. זה היה בפגישות עם ראש הממשלה, עם שר הביטחון, בקבינט וגם בוועדת חוץ וביטחון, כן, של ביסמוט.
מי שידפדף בניירות ההם יגלה שזמיר עקבי, כמעט אובססיבי לסוגיה. הפעם הראשונה שהעלה אותה כצורך דחוף כבר הייתה ביומו החמישי בתפקיד. אבל רק עכשיו, כשהביטוי "עשרה דגלים אדומים" הושמע בקבינט בשעת מלחמה, המערכת הזדעזעה.
למשבר הזה אין קשר ישיר למערכה עם איראן, שמנוהלת בעיקר בידי אמ"ן וחיל האוויר, "צבא ההייטק", כפי שהגדיר אותו בספרו תא"ל גיא חזות. המחסור הדחוף הוא ב"צבא הפרשים", השריון והחי"ר, שמחזיקים את הקו הצהוב בעזה, את חזית לבנון המעמיקה והמתרחבת, את קו התפר ואת יהודה ושומרון.
האוירה באותו דיון, לדברי נוכחים בקבינט, דווקא הייתה נינוחה. שבחים חולקו לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד מרכז שהוזמן לדיון, שבו הוחלט גם על אישור יישובים חדשים ביהודה ושומרון. הרמטכ"ל לא התבטא נגד הרחבת החוות, להפך: לתפיסתו בחלק מהמקומות זה מסייע מבחינה ביטחונית, אבל גם מגדיל את שטח הפנים של הפריסה הצה"לית. קו ההגנה קדמי יותר ומפורז יותר וצורך יותר סד"כ.
זה קורה כשהצבא גם ככה מתוח עד הקצה אחרי המלחמה הארוכה בתולדותינו, אבל אורך השירות מתקצר. בהחלטות שנלקחו לפני שנים, הרבה לפני שדמיינו את 7 באוקטובר, הורד משך השירות לגברים מ־36 ל־32 חודשים. בינואר הקרוב, כחלק מאותן החלטות שלא שונו, הוא יקוצר ל־30 חודשים. המשמעות היא גריעה של עוד אלפי לוחמים מהסד"כ, וגיוס נרחב עוד יותר של המילואימניקים כדי למלא את החסר.
בפסח הזה יש כ־120 אלף בשירות מילואים פעיל וכל התחזיות וההבטחות המקוריות ל־2026 כבר נפרצו בגלל המערכה, שבכל מקרה הייתה צפויה השנה, אבל לא שוקללה בצווי המילואים המקוריים.
לב הבעיה הוא שחוק הארכת השירות וחוק הגיוס של החרדים כרוכים זה בזה. מוסרית, אבל גם פוליטית, קשה מאוד להכביד את הנטל על מי שמשרת בלי להרחיב את מעגל המשרתים, לפחות למראית עין. בממשלה טוענים שהם היו מוכנים להתקדם גם בלי חוק הגיוס, אבל עכשיו זה כבר לא שיקול פוליטי אלא אילוץ משפטי, אחרי שהיועמ"שית של הוועדה הסבירה שכל מהלך כזה, שמגדיל את אי־השוויון, חייב להיות מלווה בצמצום שלו במקום אחר. מכאן אותו משפט מעוות שיוחס לרמטכ"ל. כשהוא דיבר על צורך בחוק גיוס הוא לא דיבר על חוק הגיוס של הקואליציה, אלא על חוק שבאמת יביא חרדים לצבא. אבל האמת היא שבצה"ל מוכנים להתפשר עכשיו על כל חוק. העיקר שהפקק ישתחרר והשירות יוארך.
באכ"א לא בונים על החרדים כדי למלא את השורות בטווח המיידי. גם אם החרדים ינהרו בהמוניהם לבקו"ם, יידרשו תקופות ארוכות של הכשרה וקליטה. כוח האדם הזול, הזמין והמיומן ביותר הוא הסדירניקים שכבר משרתים עכשיו. יש להם תאריך שחרור רשמי, אבל זמיר, בלית ברירה, רוצה לתת להם עוד חצי שנה ביציאה.
כשהרמטכ"ל דיבר על הצורך בחוק גיוס, הוא לא התכוון לחוק הגיוס של הקואליציה. אבל בצה"ל מוכנים להתפשר עכשיו על כל חוק. העיקר שהפקק ישתחרר והשירות יוארך
הסוסים והמהססים
דווקא על רקע מצוקת כוח האדם בצה"ל, ההחלטה להפסיק את הפעילות של גדוד מילואים שלם, ולהקפיץ אחד אחר במקומו מגזרה אחרת, עוד יותר לא מובנת מאליה. הגדוד לא הודח משירות אלא רק הושעה מפעילות מבצעית ונשלח לאימון וסדרת חינוך. זה קרה אחרי שרשרת אירועים חריגים, אחד מהם מתועד במיוחד מול צוות של CNN. בצבא אומרים שזה גדוד מקצועי וחותר למגע, אבל עם בעיות סדרתיות שמיוחסות להתרופפות המשמעת אחרי שנתיים וחצי של מלחמה. המסר כאן נועד להדהד לרוחב הצבא, וגם כאן מגיע קרדיט נדיב ליו"ר ועדת החוץ והביטחון ביסמוט ששיגר הודעה שנייה נגד הרמטכ"ל, במסגרת הקמפיין כאילו יש פה התנכלות מכוונת ליוצאי נצח יהודה.
אפילו שר הביטחון ישראל כ"ץ התאפק הפעם, אולי כי הוא יודע מי הפורום שהמליץ עליה לזמיר: ראש אכ"א דדו בר כליפא (חובש כיפה סרוגה, בוגר אור עציון והמכינה הקדם־צבאית בפדואל), המתפ"ש החדש יורם הלוי (מינוי אישי של שר הביטחון, שכל את בנו במלחמה), אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט (גדל בנווה צוף ולמד במכינה בעלי) והפצ"ר איתי אופיר (עוד מינוי של ישראל כ"ץ, כיפה סרוגה, מתנחל, סגר לאחרונה את התיק נגד לוחמי כוח 100). כל אחד מהם נמצא שם בזכות עצמו בלי קשר לכיפה או לערוגה שבה צמח, וגם מחזיק בתפקיד רלוונטי להחלטה, אבל דווקא לשיטתם של המתייגים, כשמסצכלים על ההרכב הזה, הטענות על החלטות שכמו מתקבלות בבורד הדמיוני של קרן וקסנר נראות אפילו יותר מגוחכות ואוטומטיות.
בעידן הזה, אנשים שמכנים את עצמם פטריוטים מספרים שהם אוהבים את החיילים, אבל הורסים בשיטתיות את הצבא. קצינים בכירים ועתירי זכויות כבר למדו את השיטה: עד דרגת תא"ל אתה סוס דוהר וגיבור. אם התקדמת מעבר לזה, אתה דיפ־סטייט קפלניסטי. עובדה שהתקדמת.
כ"ץ יודע היטב מי הפורום שהמליץ לזמיר להשעות גדוד של יוצאי נצח יהודה: ראש אכ"א בר כליפא, המתפ"ש הלוי, אלוף פיקוד המרכז בלוט והפצ"ר אופיר. לא בדיוק קפלניסטים
רוח גדית
סוד כוחו של אתר ההימורים פולימרקט לא נשען בדרך כלל על חוכמת ההמונים, אלא על ציניות של מעטים. היכולת להמר באנונימיות, בקריפטו, מאפשר למי שמחזיק במידע פנים לתרגם אותו לכסף, גם במחיר הסגרת הסודות מאחורי הקלעים. אלה יכולים להיות קצינים בחיל האוויר (כתב אישום אחד הוגש, חקירה נגד אחרים עוד מתנהלת) וגם מקור בתוך ועדת פרס נובל, שכמה שעות קודם להכרזה הימר על המועמדת המפתיעה ועשה הון.
אבל יש גם הימורים שבהם אין יתרון למי שקרוב לצלחת. למשל: השאלה מי יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. ההימור הזה כבר פתוח חודשים ארוכים (כמה?) והושקעו בו עד כה כארבעה מיליון דולר. לפי המהמרים, עד לאחרונה זה היה ראש בראש בין נתניהו לבנט, עם יתרון לנתניהו. לפיד ואיזנקוט הסתפקו בשברירי אחוזים. אבל משהו השתנה לפני שלשוה שבועות, מישהו הימר נגד בנט ובמקביל הניח לא מעט כסף על איזנקוט. הפער עכשיו בין שניהם שם הכי נמוך: בעת ירידת השורות לדפוס, בנט עם 23 אחוזים להפוך לראש הממשלה הבא של ישראל. גדי איזנקוט עם 18. נתניהו שבשיא היה עם 64 אחוזי סיכויים לכהן עוד קדנציה, מחזיק עכשיו ב־46 אחוז לפי המהמרים.
האנקדוטה הזאת מעולם ההימורים נותנת פרספקטיבה אחרת מהסקרים הקלאסיים. היא לא בודקת מה הציבור רוצה, אלא מה אנשים חושבים שיקרה, מספיק כדי להניח על זה כסף אמיתי. בין השאר כי הם קוראים סקרים שבהם נרשם מפנה בתקופה האחרונה: בנט עדיין מוביל ברובם המוחלט את גוש רל"ב, אבל המרוץ הפנימי נפתח מחדש בין בנט לאיזנקוט, שניים שלפי הצהרות הפתיחה שלהם אמורים לחלוק רשימה בעתיד, אבל בינתיים עסוקים בלחלוק אחד על השני.
זה היה חיזור ממושך של בנט אחרי איזנקוט שגלש לשלב של פאסיב־אגרסיב. בחמישי שעבר, בהחלטה של רגע, הודיע ראש הממשלה לשעבר, סרבן ראיונות נחוש, על מרתון הופעות מפתיע. זו הייתה שליפה של הרגע האחרון, אחרי שלפיד כבר הכריז שימסור הצהרה באותו ערב, ולכן הראיונות נערכו בשידור חי כשבנט מדלג פיזית בין האולפנים. מהלך מתוכנן יותר היה מאפשר הקלטה נינוחה אצלו בלשכה, כפי שיכול היה לתבוע במעמדו. בכולם חזר אותו מסר בנוגע לגדי איזנקוט: הוא מתמהמה, אבל בוא יבוא.
איזנקוט, שסגר ראיון ל"פגוש את העיתונות" עוד לפני ששמע את בנט, שינה קו: במקום הראיון הביטחוני שתוכנן, זה הפך פוליטי. בפעם הראשונה הכריז איזנקוט פומבית שהוא לא מעוניין להיות מספר 2, לא עמדה טובה לראש מפלגת ישר שעד היום הצטייר כמי שלא מונע מאגו. אנשי איזנקוט מתעקשים שהטקסטים שהשמיע כעת לא סותרים את ההבטחה לעשות הכל כדי להזיז את נתניהו, אבל קשה להתווכח עם זה שהמוזיקה השתנתה עם הסקרים המחמיאים.
המפנה המעניין הוא בעיקר בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, שמבטאת מגמות עומק עוד לפני שהמנדטים זזים, ובה איזנקוט כבר עוקף לפעמים את בנט. במפלגת ישר מצביעים גם על עוד תופעה מעניינת שלשיטתם הובילה לתגובה החריפה יחסית: המיתוג של גוש השינוי כ"גוש בנט" בגרפיקות של מפלגת בנט 2026.
לפי המהמרים, בנט עם 23 אחוזים להפוך לראש הממשלה הבא ואיזנקוט מצמצם פער עם 18. נתניהו, שבשיא היה עם 64 אחוזי סיכויים לכהן עוד קדנציה, מחזיק עכשיו ב–46 אחוז
נדידת המנדט
האמת העגומה מבחינת בנט ואיזנקוט היא שלא משנה איך יקראו לגוש, משנה יותר מה יהיה הגודל שלו. החיכוכים האלה, וגם נדידת המנדטים במעגל סגור, לכל הפחות לא תורמים.
האנרגיה הגושית מתבזבזת על חיכוך פנימי. גם לפיד, שבניגוד אליהם גזר על עצמו הפסקת ראיונות טלוויזיוניים, מוצא דרכים אחרות, לא מקריות, לתקוף את שניהם בזמן שהוא מזהיר מירי בנגמ"ש. ראש האופוזיציה ריאלי: הוא לא תובע את הנהגת הגוש אבל מנסה לשפר את מעמדו בתוכו כשהאופוזיציה הפרלמנטרית מכווצת. מפלגת האופוזיציה הראשית, יש עתיד, מתכווצת מ־24 לשישה מנדטים בסקרים. הדמוקרטים של גולן חזקה בסקרים אבל קטנה במליאה. גנץ משייט בעולם משלו ושני הטוענים לכתר, בנט ואיזנקוט, בכלל לא בכנסת.
זה לא יצא ככה במקרה. מצביעי האופוזיציה זועמים על המפלגות שמייצגות אותם. 7 באוקטובר כיווץ את התמיכה בגוש נתניהו, אבל עדיין יותר ח"כים בקואליציה צפויים לראות את הכנסת הבאה ביחס לחברי האופוזיציה, שרובם יוחלפו כנראה. במובן הזה, גם הטעות בהצבעות האוטומטיות בעד הסתייגויות בתקציב, שלא שינו דבר במציאות, נתפסו כעוד נמנום של אופוזיציה ישנונית. לפיד רואה את זה הפוך: אנחנו היחידים שנשארו ערים, הוא אומר. לשאול איפה האופוזיציה זה כמו המורה שצועקת על התלמידים שכן הגיעו לשיעור איפה כל היתר.
ובכל זאת, בסוף הם יתאחדו. יש רק שתי שאלות, מי ומתי. השנייה כמובן משפיעה על הראשונה. מבחינת בנט זה היה צריך להיות אתמול. כדי לייצר מומנטום, כדי לקבע מעבר בין־גושי, כדי לאותת לטראמפ שיש מפלגה שעוקפת את ביבי. ליברמן, לפיד ואיזנקוט חושבים שעדיף ברגע האחרון, 45 ימים לפני הבחירות ולא דקה קודם, כדי ליהנות מהמומנטום בקלפי. אז גם יוכרע מי יתאחד עם מי, וכמעט כל ניחוש לוקח: בנט עם איזנקוט, לפיד עם איזנקוט, בנט, איזנקוט ולפיד יחד, או בנט עם ליברמן. אולי שווה לפתוח גם על זה הימור בפולימרקט.
מבחינת בנט, האיחוד היה צריך להיות אתמול. לפיד ואיזנקוט חושבים שעדיף ברגע האחרון, 45 ימים לפני הבחירות ולא דקה קודם, כדי ליהנות מהמומנטום בקלפי
