כל אחת מהנשים הגיבורות שתקראו כאן את סיפוריהן ואת האופן שבו הפכו להיות גדולות מהחיים, יצאה לשליחות האמיצה שלה מתוך אלטרואיזם, אבל לא במובן הפאתוסי שלו, אלא מתוך תפיסה פנימית עמוקה שיש בעולם הזה משהו שהוא הרבה יותר גדול, חשוב ומשמעותי מהקיום המיידי שלנו.
כל אחת מהן גדלה בבית שיצק בה את הערכים הללו, שבזכותם הצליחה להניח רטיות של אומץ על פצעי הפחד, ולהסתכל למציאות בעיניים בלי למצמץ. להגיד "אחריי" ולהותיר אחריה מורשת שנצרבת בעוז בדברי הימים של ישראל.
"אומץ לב הוא לא תכונה על ריק", אומרת פרופ' מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות מבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה. "הוא נולד על ברכי ההזדהות עם ערכים, מטרה ודרך. זה תמיד אומץ לב בעבור משהו: כדי להציל חיים, כדי להציל מדינה, כדי לשנות מציאות.
"בתוך מה ששולח את הצעירות והצעירים שלנו לפעול באופן שמסכן אותם יש עוד דבר, והוא אמונה עמוקה בעצמם וביכולת שלהם לממש את השליחות שלהם. האמונה הזו נובעת מתוך מיקוד שליטה פנימי חזק מאוד שאומר שיש לי תפקיד ואני הסוכנת שלו, שהדברים תלויים בי ויש לי הכוח לחולל אותם, כי גבורה מגולמת במעשים, אבל מקורה ברוח".
עמית מן: המלאכית בלבן
נולדה ב-19 בפברואר 2001, נרצחה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר 2023, בת 22 בהירצחה, הותירה אחריה אמא וארבע אחיות.
עמית מן, הפראמדיקית האמיצה והגיבורה של קיבוץ בארי, מלאכית בלבן ודמות מופת שלא תישכח מלב - נלחמה כדי להציל חיים, ושילמה בחייה שלה.
12 צפייה בגלריה
עמית מן ז"ל. באותו בוקר אמרה לבן זוגה: "דווקא כי מסוכן, פה אני צריכה להיות"
(צילום: באדיבות המשפחה)
בבוקר 7 באוקטובר, בן הזוג שלה אופיר התכונן לצאת למשמרת במד"א, בעצמו כפראמדיק, אלא שאז החלו האזעקות ואופיר הציע לעמית שייקח אותה לבית אמה בנתיבות. עמית ענתה לו: "דווקא כי מסוכן, פה אני צריכה להיות. אולי יצטרכו אותי".
"לעמית היו הזדמנויות להציל את עצמה", משחזרת אמה רחל, "אם רק הייתה מגיעה אליי, אם רק הייתה נשארת בדירה שלה שאליה אף אחד לא נכנס".
אלא שכאשר מתחילות להגיע ידיעות על פגועי ירי, עמית לוקחת את התיק הרפואי שלה ובכפכפים מגיעה למרפאת השיניים, לשם הזעיקו אותה כדי לטפל בגיל בויום ז"ל, הפצוע הראשון מאש המחבלים.
במרפאה, לצד ד"ר דניאל לוי ז"ל והאחות נירית הונוולד-קורנפלד שניצלה, עמית נלחמת על חיי הפצועים במשך כמעט שמונה שעות. היא מתקשרת למוקד מד"א שבע פעמים ומבקשת עזרה וחילוץ. בלי ציוד, אבל עם המון תושייה, עושה ככל יכולתה כדי להציל את הפצועים, מתקינה חוסם עורקים מחולצה, מניחה קסדה מתחת לראש של פצוע נוסף, בעוד שני חברי כיתת הכוננות שחר צמח ואיתן חדד ז"ל שניצבו בפתחי המרפאה, הודפים את המחבלים, עד שנגמרה להם התחמושת.
אז כתבה עמית למשפחתה: "הם ירו בכולם, תתפללו עלינו, תהיו חזקים אם יקרה לי משהו. אני אוהבת את כולכם".
רחל מן, אמה של עמית ז"ל: "עד היום שנרצחה, עמית שאלה 'אמא, איך מכינים כוס תה, איך מכינים ביצה קשה?' אבל מסתבר שהיא עשתה בית ספר לכולנו ולמדנו מי היא. עמית פשוט הייתה עמית, וכל החיים שלה הכינו אותה ליום הזה"
למחבלים הייתה שיטת פעולה שטנית. הם קודם כל ירו בגפיים, כדי לנטרל תנועה, ולאחר שהקורבנות דיממו, חזרו לתת כדור בראש ולוודא הריגה. כך היה גם עם עמית, כשאת כל הסיוט הזה שומעות אמה רחל ואחותה חביבה בשתי שיחות טלפון נפרדות עוקבות. השיחה האחרונה הייתה עם אחותה, כשהיא כבר ירויה ברגל.
"כמה שבועות אחרי, מוקדני מד"א היו פה אצלי בבית, עם מנכ"ל מד"א אלי בין, והשמיעו לי את ההקלטות שלה, מרגיעה את הפצועים ומתפקדת למופת, עד שיימח שמם המחבלים הגיעו וירו לה ברגל. זו הייתה השיחה האחרונה שבה אני שומעת בלייב איך היא צורחת 'אמא תשמרי על עצמך, תסלחי לי על הכול', ואני שומעת בום, ירו בה ברגל".
למה תסלחי לי?
"כי כשהיא באה לבקר אותי ביום חמישי וכבר מהדרך אמרה לי 'אמא תכיני את השש-בש, אני באה לקרוע אותך', ישבנו והיא סיפרה שבשישי-שבת היא צריכה להיות כוננית בבארי, ואני השתגעתי.
"אף פעם לא התערבתי לה במשמרות, אבל הפעם אמרתי לה 'את לא הולכת. תבטלי את הכוננות'. והיא אמרה 'אמא, אני חייבת ללכת'. עד המעלית רדפתי אחריה ושם נתתי לה חיבוק חזק. כאילו ידעתי משהו".
דמיינתם שהיא כזו אמיצה ומקצועית?
"עמית הייתה בת הזקונים, גידלנו אותה במלא אהבה ופינוקים, ארבע האחיות שלה היו רבות כל יום מי תטפל ותקלח אותה. ככה היא גדלה, ילדה מפונקת, שמחה, שאוהבת לשיר. עד היום שנרצחה שאלה 'אמא, איך מכינים כוס תה, איך מכינים ביצה קשה?' אבל מסתבר שהיא עשתה בית ספר לכולנו ולמדנו מי היא. עמית פשוט הייתה עמית, וכל החיים שלה הכינו אותה ליום הזה.
"גם פה בשכונה היא תמיד טיפלה באנשים מסביב, אם זה שכן שהבת שלו חולת אפילפסיה והגיע באמצע הלילה ועמית טסה לטפל בה והצילה את חייה, או בפיגוע שנכחה בו בבאר-שבע והתעקשה לטפל בפצוע קשה ששכב על הכביש בזמן שכולם אמרו לה להתרחק כי האזור ממולכד. שלושה חודשים אחרי שהחיים של אותו פצוע ניצלו, הוא התקשר לעמית וביקש להיפגש איתה ולהודות לה".
הקלטה של עמית מרגע חדירת המחבלים למרפאת קיבוץ בארי
(באדיבות המשפחה)
ואכן, עבור עמית, פראמדיקית לא היה תפקיד, זו הייתה שליחות של הצלת חיים, שנולדה דווקא מתוך המפגש עם המוות. כשהייתה ילדה, אביה דוד חלה בסרטן, ולאחר שהמחלה החמירה והוא אושפז בהוספיס בית, עמית החלה להתעניין ולהכיר מקרוב את עבודת הקודש של הרופאים, שנכנסו ויצאו מבית המשפחה בנתיבות בעת הטיפול באב.
לאחר שאביה נפטר, עמית בת ה-15 החלה להתנדב במד"א בנתיבות. כיוון שסבלה ממחלה קשה - קדחת ים-תיכונית - קיבלה פטור מגיוס לצה"ל, ובמקום צבא היא התנדבה לשירות לאומי במד"א. בהגיעה לגיל 19 סיימה בהצטיינות קורס פראמדיקים, ושנה וחצי לפני הטבח הגיעה ההצעה לשמש פראמדיקית כוננית בבארי.
עמית כבר לא תגשים את חלומה להיות רופאה, אבל האומץ והגבורה שלה הצילו ועוד יצילו חיים.
סמלת שנייה רווית חנה אסייג: נכנסה ראשונה
נולדה ב-15 ביולי 2004, נפלה ב-7 באוקטובר 2023, בת 19 במותה, הותירה אחריה הורים ושמונה אחים.
סמלת שנייה רווית חנה אסייג גדלה והתחנכה באשדוד, וסיימה את לימודיה בתיכון "בית החינוך אמי"ת" בעיר. מגיל צעיר אהבה לשיר, להופיע ולנגן ולקחה חלק בטקסים בבית הספר.
בגיל הנעורים למדה לאפר, ותוך כדי מבחני הבגרות, הקימה עסק לאיפור וחלמה לפתוח סלון כלות ביחד עם חברות ילדות.
כשהגיע מועד הגיוס, רווית עמדה על שלה לשרת בתפקיד קרבי. "מה אם יקרה לך משהו?" שאלה אמה, ורווית ענתה: "אז יקרה, תבכו קצת ותמשיכו".
בנובמבר 2022 התגייסה, ולאחר קורס יסמ"ג (יחידת סיור משמר הגבול) הוצבה בזרוע "רותם" של החטיבה לביטחון פנים, מחוז דרום, שם אמרו עליה שהיא "לוחמת אמיתית שלא ראתה פחד בעיניים".
את השבת של שמחת תורה רווית סגרה בבסיס, וכשפרצה מתקפת חמאס על יישובי העוטף, הוקפצה היחידה למושב יכיני הסמוך לשדרות. בדרך הספיקה רווית לשלוח הודעה לאמה: "חדרו מחבלים, תנעלו את הדלתות והחלונות... אם קורה משהו, אני אוהבת אותך".
במהלך הנסיעה נתקלו בחייל פצוע לצד הדרך, רווית שמה לו חוסם עורקים, עצרה רכב אזרחי וביקשה שייקחו אותו לבית החולים. מאוחר יותר סיפר החייל שהיא הצילה את חייו.
עדן גבאי, אחותה של רווית ז"ל: "רווית לא הייתה רק לוחמת, היא הייתה לוחמת צדק, היא לא הייתה רק גיבורה שנכנסה ראשונה למבנה, היא הייתה עם לב זהב. כלומר, זו לא רק הלחימה והגבורה בשטח באותו רגע, זה גם מה שמביא אותך לשם"
הכוח הגיע ליכיני, ניהל לחימה נגד המחבלים והצליח לדחוק אותם אל מטע הזיתים הסמוך. לאחר כשעתיים של לחימה קשה, מול אש תופת ורימוני רסס, המחבלים חוסלו. מפקד הכוח סיפר: "רווית הייתה לוחמת יחסית צעירה, אבל מאוד בולטת בשטח. לב ענק, תמיד חייכה, פייטרית, כל מה שאתה רוצה בלוחמת. תיפקדה כמו לביאה".
בהמשך חילק מפקד הכוח את הלוחמים לצוותים, והורה להם לסרוק את המבנים הסמוכים. כשהצוות של רווית התקרב לאחד המבנים, נשמע רעש. רווית אמרה למפקד: "אני נכנסת ראשונה, תחפו עליי". במבנה הסתתר מחבל שתפס נקודת תצפית שממנה ראה כל צעד של רווית, וידע שהיא בדרכו אליו. הוא ירה ראשון. רווית נהרגה במקום.
מהיכן האומץ להגיד "אני נכנסת ראשונה למבנה"?
"רווית נולדה מנהיגה ומובילה, לצד זה שהייתה דעתנית ועקשנית ותמיד ידעה לעמוד על שלה, כולל ההתעקשות לתת מעצמה למדינה", מספרת אחותה, עדן גבאי.
מה צריך כדי להיות לוחמת כמו רווית?
"צריך קודם כל להיות זו שעושה עבור אחרים, שעוזרת, שמתעניינת, שתורמת. רווית לא הייתה רק לוחמת, היא הייתה לוחמת צדק, היא לא הייתה רק גיבורה שנכנסה ראשונה למבנה, היא הייתה עם לב זהב. כלומר, זו לא רק הלחימה והגבורה בשטח באותו רגע, זה גם מה שמביא אותך לשם. האישיות. האופי".
היא דיברה על הרצון להיות לוחמת?
"כן, היא נלחמה על זה. אחי הגדול היה שנים רבות קצין בחיל הים, והשתחרר עכשיו. עוד אח מעליה היה לוחם בכפיר ועוד אח חובש קרבי, ורווית הלכה בעקבותיהם. היה ברור שהיא תתרום למדינה. הרי היא הייתה יכולה ללכת גם ללהקה צבאית, היה לה כישרון, היא שרה וניגנה מגיל צעיר והופיעה בכל הטקסים, אבל היא נלחמה כדי להיות לוחמת.
"היא הייתה במצבים של סכנה מתמדת, וככה ההורים היו צריכים לשים בלילה את הראש על הכרית. אבל זה מה שרווית רצתה, והיא דבקה בדרך שלה והתעקשה לעשות את זה בכל מחיר".
את כועסת עליה?
"חס וחלילה", עדן מיד עונה. "רווית אחותי האהובה מכל הייתה בשבילי מעבר לאחות - היא הייתה חברה טובה, וילדה שחלמתי בשבילה הרבה חלומות. אנחנו חווים קושי גדול בלעדיה, הגעגוע שורף מבפנים, וכל אחד מתגעגע אליה בדרך שלו.
"זה לא פשוט, אבל אין לנו ברירה, כי לא בחרנו בזה. גם רווית לא בחרה בזה, ואף אחד מהגיבורות והגיבורים שנפלו על הגנת המולדת. כולם היו צעירים, היו להם חלומות להגשים, להקים משפחות, לחיות. הם לא רצו למות, ולא נורמלי שנירמלנו את זה שלוחם או לוחמת נופלים".
אז יכול להיות שאם הייתה יודעת שהיא תיהרג, לא הייתה נכנסת ראשונה?
"רווית לא הייתה סולחת לעצמה אם מישהו אחר היה נכנס ראשון ונהרג. היא נכנסה להתעמת עם המחבל, ובזכותה הצוות ניצל".
עדי ויטל-קפלון: קרב על הבית
נולדה ב-2 באוגוסט 1990, נרצחה בביתה בקיבוץ חולית ב-7 באוקטובר 2023, בת 33 בהירצחה, הותירה הורים, שני בנים, בעל ואחים.
עדי ויטל-קפלון היא האמא הגיבורה של אשל ונגב, שאת תמונתם בידיו של מחבל חמאס חמוש ורעול פנים אי-אפשר לשכוח.
לאחר שמחבלים חדרו לביתם בקיבוץ חולית, עדי התקשרה לבעלה, ענני, ושאלה אותו איך מפעילים את רובה האם-16. היא הוציאה את הרובה מהכספת והסתגרה בממ"ד עם הילדים ועם הנשק, שהיה שייך לענני כחבר כיתת הכוננות של הקיבוץ. בעזרת הנשק ניהלה מול המחבלים קרב הרואי, נחושה להציל את ילדיה.
איך מגדלים ילדה ששואלת בשיחת טלפון, בקור רוח, איך מפעילים את הרובה?
"שאלה טובה", עונה ירון, אבא של עדי שבמשך כל האירוע שהה בדירת אירוח סמוכה לביתם של עדי וענני.אמא ג'קי מוסיפה: "אני צוחקת, כי השאלה הזו היא הכי עדי".
הכי עדי שידעה לקרוא אנשים וסיטואציות כהרף עין, שידעה להתמודד עם כל אתגר, והייתה, כך מעידים מקורביה, "דמות של מנהיגה שקטה מתחת לרדאר".
עדי גדלה בירושלים, למדה בתיכון המסורתי בעיר, הייתה תלמידה מצטיינת וספורטאית בנשמתה, התנדבה למען נזקקים, אהבה מוזיקה, רקדה וניגנה בסקסופון ומפוחית.
בצבא שירתה ב-8200 ובאזרחות עבדה בתחום הסייבר, סיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות יתרה בהנדסה כימית והייתה בעיצומו של מחקר בתחום האנרגיה הסולרית, כזה שביכולתו לתרום רבות לאנושות, כך מעיד הפרופסור שליווה אותה באוניברסיטת בן-גוריון.
ירון ויטל, אביה של עדי ז"ל: "שיא הלחץ, אמא עם שני ילדים קטנים מול אינספור מחבלים, יוזמת שיחה עם בעלה כדי ללמוד איך להפעיל את הנשק, מצליחה לירות לעבר המחבלים שפולשים לביתה, מתוך תקווה גדולה שבזה היא תציל את הילדים, וככה זה קרה. היא שילמה את המחיר, אבל הילדים נשארו בחיים"
החוכמה שלה בשילוב הרוח הספורטיבית, מתנחמים הוריה, עזרו לה להציל בבוקר ההוא את נגב ואשל ממוות בטוח. "היא הייתה מנהיגה על מגרש הכדורסל בהפועל ירושלים, וקיבלה החלטות בזמן אמת בניסויים שעשתה במעבדה.
"ציון הגמר שלה לתואר השני היה הגבוה ביותר שניתן ב-25 השנים האחרונות בתחום, והפרופסורים שליוו אותה במחקר בתחום האנרגיה הסולרית אמרו לנו שעבורנו האובדן שלה הוא אישי, ועבורם הוא לאומי. היה לה סיכוי להגיע רחוק מאוד במחקר מאוד מתקדם ופורץ דרך עבור האנושות", מעידים ג'קי וירון במידה שווה של כאב וגאווה.
אתם מדמיינים אותה באותם רגעים בממ"ד, נלחמת במחבלים?
ירון: "אני כן, כי אני הייתי שם באותו בוקר, ישנתי בדירה סמוכה אליה. בשלב מסוים יצאתי מהממ"ד, הבטתי דרך חלון השירותים במחבלים יורים לכל עבר, עדי שלחה לי הודעה שפרצו אליהם, שמעתי את הקרב שהתנהל בבניין הסמוך לזה שבו גרה עדי. בדיעבד הבנו שהיא זו שניהלה את הקרב. הם ניסו לפרוץ, היא השיבה באש והרגה מחבל ראשון, אבל לבסוף נרצחה".
את הגופה של עדי המחבלים מילכדו וגילגלו מתחת לספה שבממ"ד, ולכן ירון, שהגיע לחפש אותה, לא ראה שהיא שם והניח שנחטפה לעזה יחד עם הילדים. "נאחזתי במחשבה הזו", הוא מודה. "עדי שכבה מתחת לספה, כשהארון שוכב עליה, ובדיעבד התגלה שהם מילכדו אותה. הייתי צריך להיהרג כבר כשפתחתי את הדלת, כי הם חיברו רימון לידית, אבל הוא היה תקול".
רק אחרי שלושה ימים, כשהקרבות הסתיימו והגיעו לפנות גופות מהקיבוץ, מצאו גם את עדי, והמשפחה קיבלה זיהוי ודאי.
רק אז נוכחתם שוב לדעת, שהייתה לכם בת גיבורה.
"לגמרי. כושר המחשבה שלה היה מעל הממוצע. שיא הלחץ, אמא עם שני ילדים קטנים מול אינספור מחבלים, יוזמת שיחה עם ענני כדי ללמוד איך להפעיל את הנשק, מצליחה לירות לעבר המחבלים שפולשים לביתה, מתוך תקווה גדולה שבזה היא תציל את הילדים, וככה זה קרה. היא שילמה את המחיר, אבל הילדים נשארו בחיים", אומר ירון.
לבסוף, אחרי שעברו את הגדר לכיוון רפיח, המחבלים החליטו לשחרר את הילדים, ביחד עם שכנתם שנחטפה איתם, והשלושה עשו את המסע הארוך מרפיח חזרה הביתה.
רב סמל מתקדם מור שקורי: הגנה על התחנה
נולדה ב-5 בדצמבר 1994, נפלה ב-7 באוקטובר 2023, בת 28 בנופלה, הותירה אחריה אמא ואחות.
מור שקורי, שנפלה על משמרתה במשטרת ישראל בשבת השחורה, נולדה וגדלה בשדרות. בתום שירותה הצבאי כמ"כית, החליטה מור ללכת בדרכו של אביה רוני ולהתגייס למשטרה.
החל מאוקטובר 2017 שירתה במחוז דרום, תחילה בתחנת אשקלון ולאחר מכן בתחנת שדרות, שם נהרגה.
את בן זוגה, דוד, הכירה בתחנת המשטרה. במאי 2023 קיבלה ממנו הצעת נישואים מרגשת בנוכחות משפחה וחברים, והשניים תיכננו להינשא בקיץ 2024.
עם שחר של 7 באוקטובר 2023 סיימה שקורי משמרת בתחנת המשטרה, ואז התברר לה שמחבלים מרצועת עזה חצו את הגבול. בזמן שסיפרה לאחותה בטלפון על המתרחש, נשמעו יריות בתחנת המשטרה. חמושה באקדח, עלתה לגג ביחד עם חמישה שוטרים ואזרח, ושם לחמה בקרב יריות באומץ לב עילאי.
אף שהושלכו לעברם רימונים ונורתה אש חיה, הם ניטרלו את המחבלים כשמור מגינה על חבריה השוטרים, מניחה חוסם עורקים לשוטר שנפצע ומצילה את חייו, מעבירה דיווחים במכשיר הקשר על מצב הלחימה ועל מצב הפצועים כשהם נצורים על הגג, ונלחמת עד שאזלה לכולם התחמושת.
ברגע של הפוגה התקשרה לאמה ואמרה בקור רוח: "אם קורה לי משהו, תדעי שאני אוהבת אותך, אני אוהבת את אבא, ותשמרו על ספיר". לאחר מכן דיקלמה את "שיר למעלות", אמרה "שמע ישראל", והשיחה התנתקה.
בצהרי השבת, לאחר קרב קשה בן חמש שעות, רס"ר מור שקורי נהרגה בהגנה על תחנת שדרות.
איילה, אמה של מור ז"ל: "סיפר לי איש שב"כ שהיה על הגג, שמור הצילה את חייו. הוא סיפר לי שראה את כל הגברים מתחבאים מאחורי המזגנים, ומור, איך שהבחינה בו פצוע, עם דם ניגר מפיו ומדדה על רגל אחת, יצאה אליו. הוא ניסה לשכנע אותה להתחבא, אבל מור הבחינה במצבו הקשה ומיהרה לטפל בו"
"מור גיבורה. סיפרו לי איך היא תיפקדה בגבורה ובאומץ עילאי, איך היא דאגה להכול", אומרת אמא איילה הגאה. "איך מגדלים ילדה כזו? היא הייתה ילדה עצמאית מגיל קטן, התעקשה לעשות הכול בדרך שלה והכול בעצמה.
"אחרי שהיא נהרגה, סיפר לי איש שב"כ שהיה על הגג, שמור הצילה את חייו. הוא סיפר לי שראה את כל הגברים מתחבאים מאחורי המזגנים, ומור, איך שהבחינה בו פצוע, עם דם ניגר מפיו ומדדה על רגל אחת, יצאה אליו. הוא ניסה לשכנע אותה להתחבא, אבל מור הבחינה במצבו הקשה ומיהרה לטפל בו".
כשדיברה איתך מהגג, מור אמרה לך שהיא פוחדת?
"לא אמרה שום דבר על פחד, רק נתנה לי כל הזמן הוראות עם מי לדבר ולמי להתקשר. היא אמרה לי 'תתקשרי לתחנה ותגידי להם שאני בגג השמאלי ושעומדת להיגמר לנו התחמושת', וזה תוך כדי שהיא מטפלת בגברים מסביבה ונלחמת. ואני בטלפון אומרת לה 'מור תתחבאי, אל תהיי גיבורה'".
אותו איש שב"כ הוא גם זה שסיפר לאיילה על הרגע שבו הכדור הרג את בתה הגיבורה. "הוא אמר לי שברגע שהצלף ירה בה, היא לא סבלה. היא רק אמרה 'איי', וזהו".
רס"מ רוני שקורי ז"ל, אביה של מור, נרצח בפיגוע ירי סמוך למחסום תרקומיה קצת פחות משנה אחרי שבתו נהרגה. "11 חודשים אחרי שמור נפלה, גם בעלי דופק לי ברז", אומרת איילה. "היו לי שתי בנות ובעל, ועכשיו צריך לחיות בשביל היש, בשביל שתי הנכדות שלי והבת הבכורה שלי ספיר.
"אני יודעת שרוני ומור איתי. אני מרגישה שכל דבר שקורה לי והולך לי טוב, זה בזכות השמירה שלהם שם למעלה".
את חולמת על מור?
"כל הזמן. ביקשתי לחלום אותה ולא חלמתי עליה כל השנתיים וחצי, אבל איך שפרצה המלחמה עם איראן זה קרה. ראיתי בחלום את מור שאומרת לי 'אני מעלייך', ומאותו הרגע הפסקתי לדאוג.
"אני אישה מאמינה, ומי שמאמין מבין שאנחנו פה גוף - והנשמה היא נצחית. אני מקווה שכולם יבינו שכוחנו באחדותנו".
סמל ראשון שי גרמאי: בין שורשים למדינה
נולדה ב-16 בפברואר 2004, נפלה בג'נין ב-7 בינואר 2024, בת 19 בנופלה, הותירה אחריה הורים ושלושה אחים.
שי גרמאי גדלה והתחנכה בכרמיאל. כשהייתה בת עשר נרשמה לחוג ללימודי השפה האמהרית במטרה להוות גשר בין הדורות במשפחה ולחזק את החיבור לשורשים ולמורשת האתיופית, שאליה נולדה.
את החיבור לישראל ואת אהבת הארץ ספגה בבית, מההורים ורד ושלמה, וגם מאחיה הגדול, דן, ששירת במג"ב.
שי התגייסה לצה"ל באוגוסט 2022, וכבר במסלול ההכשרה בלטה במקצועיותה ובנחישותה. היא שובצה כלוחמת בפלוגה המבצעית של משמר הגבול, גזרת יהודה ושומרון, וכשנה לאחר גיוסה קיבלה תעודת הצטיינות על התושייה יוצאת הדופן שגילתה והובילה להצלת חיים.
"ככה גידלנו אותם, על ערכים, אחריות, תרומה למדינה ואהבת הארץ", מספר אבא שלמה בקולו הרך, ומגדיר את בתו כ"נסיכה של אבא", בת יחידה בין שלושה בנים. ילדה יפה, חכמה, ערכית, בעלת לב זהב, שתמיד נתנה מעצמה לאחרים, ותמיד הייתה הראשונה שקראו לה כשצריך לתקן משהו בבית.
איך הגבתם כשאמרה שהיא רוצה ללכת לקרבי?
"ניסיתי לדבר איתה, להגיד שזה מסוכן, אבל היא החליטה. אני תמיד כיבדתי את ההחלטות שלה. ורד, אמא שלה, אמרה לה 'את כזו עדינה, מה לך ולמג"ב', אבל זה דור שהוכיח את עצמו, שמשרת את המדינה מכל הלב.
"מי שמדברים על כך שלא יהיו חיילות ולוחמות בצבא, אומרים דבר פרימיטיבי. כולנו רואים את גבורת הלוחמות, העולם בנוי קודם כל מהאישה".
שלמה גרמאי, אביה של שי ז"ל: "עד חמש ומשהו לא פתחנו להם. בסוף פתחתי ומולי עמדו אנשים מהפלוגה של שי, שאמרו לנו 'שי נהרגה'. העולם שלך חרב באותו הרגע. אשתי התמוטטה ואני צריך להתמודד, התקשרתי לאחי, התקשרתי לאחות של ורד. אחי שואל אותי מה קרה, והמילים לא יוצאות לי. אני בולע אותן. איך אומרים ששי נהרגה?"
מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותה?
"שבוע לפני קניתי לה אוטו כדי שיהיה לה נוח בסופי שבוע, כשהיא חוזרת מהבסיס ורוצה לפגוש את החברים והחברות שלה. בחמישי היא הגיעה, האוטו חיכה לה ונסענו כמו תמיד לאכול ביחד. רק שנינו, זה מאוד חסר לי. שאלתי אותה 'מה את מתכננת', והיא אמרה לי 'אני רוצה להתקדם לקצונה במשטרה, זה העתיד שלי'.
"בראשון בבוקר נסענו ביחד ברכבת, אני לבאר-שבע לניחום אבלים ושי הייתה צריכה לרדת בחיפה. שי לקחה איתה צידנית ובה עוגות שאפתה. היא הייתה אופה ובשלנית נהדרת. הגענו לחיפה, נתתי לה את הברכה שלי, היא ירדה ואני המשכתי לבאר-שבע. זו הייתה הפעם האחרונה".
פחדת?
"כן, פחדתי. היא גם הסכימה להצטלם איתי ויש לנו תמונות אחרונות מהרכבת, פעם אחרונה שהיינו ביחד. בערב שבת, לפני הקידוש, דיברנו איתה ואמרתי לוורד אשתי שהיא לא נשמעת לי טוב. אולי היא הרגישה שהיא הולכת?
"שי סיפרה שהיא שומרת בעמדה במהלך הערב, היא לא גילתה לנו שבשבת בלילה היא יוצאת לפעולה מבצעית במחנה הפליטים בג'נין".
בשלב מסוים, הרכב שבו נסעה עלה על מטען והתהפך - ושי נהרגה במקום. "באותה שבת בבוקר עשינו הליכה, אשתי ואני, ראינו גברת שאנחנו מכירים עם הנכדים, ואמרתי לאשתי 'מתי נזכה ששי תביא לנו נכדים ראשונים?' ובאותו הלילה דפקו לנו בדלת".
12 צפייה בגלריה
שי גרמאי ז"ל. תמיד הייתה הראשונה שקראו לה כשצריך לתקן משהו בבית
(צילום: דוברות מג"ב)
באותו לילה שניהם לא נרדמו. הדפיקות על הדלת התחילו בארבע לפנות בוקר, כיוון שבטלגרם החלו הפלסטינים לפרסם את הסרטון שבו רואים כיצד שי נהרגה וכן את התמונה והפרטים שלה. "עד חמש ומשהו לא פתחנו להם. בסוף שמתי בגדי עבודה, פתחתי ומולי עמדו אנשים מהפלוגה של שי, שאמרו לנו 'שי נהרגה'. העולם שלך חרב באותו הרגע.
"אשתי התמוטטה ואני צריך להתמודד, התקשרתי לאחי, התקשרתי לאחות של ורד, פחדתי להתקשר להורים שלי. אחי שואל אותי מה קרה, והמילים לא יוצאות לי. אני בולע אותן. איך אומרים ששי נהרגה?"
אתה כועס על שי שהלכה בדרך שלה ואתם הפסדתם אותה?
"בהתחלה כן, כעסתי עליה", מודה אבא שלמה, "אבל עכשיו הכול שונה לגמרי. באמהרית יש משפט שאומר שהשם לא נקבר עם הגוף, אלא נשאר. והנה, בבית הספר שבו שי למדה עורכים מדי שנה ביום הולדתה יום עיון לזכרה, שמשלב את התרבות האתיופית. שימור השם תקף בעיקר למי שנהרג כדי להגן על המדינה שלו. זה מעשה של קדושה".
פורסם לראשונה: 00:00, 20.04.26
