החפ"ש הצעיר ביותר שואל: מַה נִּשְׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת - שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַגלצחין אֲפִילוּ פּעַם אֶחָת - הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים! שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מארבין - הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מארבין! (מתוך הגדה על הווי השריונרים שמופצת בימים אלה)
מתחביבנו כעם: לנסח להגדת פסח מהדורה אקטואלית. כלומר לקחת את הנוסח המוכר, ולתת בו סימנים למאבקים של ימינו.
מהגדת מחנה העקורים במינכן שאחרי השואה, דרך הגדות הקיבוצים והגדת הפלמ"ח ב-1948, ועד הגדת השריונרים של ימינו. לכל צומת בהיסטוריה שלנו תמצאו נוסח הגדה, עם טוויסטים רלוונטיים.
ומה שמשותף כמעט תמיד: מושגי יסוד כמו בן חורין, עבדים, "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", מקבלים משמעות אקטואלית. אפילו פרעה מקבל בכל פעם פנים עדכניות.
בהגדת פסח של הערב אם היינו עושים התאמות קלות טראמפ היה משה, מוג'תבא פרעה, מצר הורמוז בתפקיד ים סוף, ובמקום מכת בכורות, מכת הבכירים שחוסלו עם פתיחת המתקפה.
xxx
יש הבדל בין סתם לספר את יציאת מצרים, ולתת סימנים לימינו, לבין לשחזר פיזית את יציאת מצרים.
לפעמים זה מרגיש כאילו פספסנו את האותיות הקטנות בלוחות הברית: המציאות שאפיל עליכם, נכתב שם בפונט "אלוהים 1", תגרום לכם לצאת ממצרים ושוב ושוב. ולפסוע במדבר שוב ושוב. ושוב ושוב עגל זהב. ומאבקים פנימיים. ככה בלופ שלא נגמר.
ולפעמים התחושה היא שאין מה להאשים את ההוא שלמעלה. זה אנחנו. כלומר הסיפור שלנו כעם, כיהודים, שמניע ומגדיר אותנו. ומכתיב את המציאות החיצונית. הנרטיב הוא שגורם לנו לשחזר, בלי לשים לב, את אותו מסלול.
העובדות, ככה או ככה, הן שבכל פעם אנחנו מוצאים לעצמנו איזה מצרים לצאת ממנה – עזה, איראן, לבנון, סגר קורונה - איזה ים סוף לחצות, איזה ארבע בנים שייצגו אותנו. ארבעת הגיבורים מסיירת נח"ל הערב. איזה כיסא ריק של אליהו שיסמל מישהו שמחכים לו.
כאילו זה מה שנועדנו: להיאבק. להתייסר. לעבור כברת דרך. להדכך כעם, מטאפורית ופיזית, לפני שתבוא הגאולה.
ובסוף, יוצא שסדר הפסח הוא לא התכנסות לצורך "והגדת לבנך", אלא עונת המשך ליציאת מצרים ההיא. ובכל פעם התקציב עולה. ופירוטכניקה. וכטב"מים ומיירטים. הבמאי אמנם חוסך במן מהשמים, או שמנווט למגזר אחר באישון לילה, אבל הוא כבר לא מסתפק בסתם עמוד אש במדבר. ואנחנו, מה שנשאר לנו לומר לעצמנו זה עברנו את פרעה נעבור גם את הבליסטי הזה.
xxx
שתי שאלות.
הראשונה: לא הגיע הזמן שהגדת פסח תישאר עניין לפסח, סיפור מדור לדור, ולא גורל מדור ודור?
גם אם כתוב איפשהו שככה וככה קרה לנו בראשיתנו, אנחנו לא חייבים להמשיך להיות נרדפים. לא מוכרחים שיהיה צורר באופק. ולא שנהיה חייבים להילחם על הארץ. מותר ליצור נרטיב אחר. תודעה אחרת. זה בדיוק הזמן. כלומר אחרי שתגמר המלחמה. המציאות, תסמכו עליה, כבר תדביק את הסיפור. ככה זה עובד. רק שבשביל זה צריכים מנהיגים אמיתיים. אמיתיים! עם חזון ותקווה ועיניים טובות לעמם.
השאלה השנייה: מתי תגיע הארץ המובטחת? גם בהגדה הרי מגיעה בסוף ארץ מובטחת. ופה אנחנו צועדים במדבר כלשהו מאז השבעה באוקטובר. תשושים, רעבים, מתקוטטים. וחם במדבר, וקר במדבר, ואזעקות במדבר, וכטב"מים במדבר. כפסע מכנען, מבטיח לנו מישהו בקול בריטון. מתי נגיע? והפעם כדי להישאר.
