סמל-ראשון מקסים אנטיס, בן 21 מבת-ים, שוחח בפעם האחרונה עם משפחתו בזום לפני שבוע, טרם הכניסה ללבנון. בקול רועד שיחזר אתמול אביו ליאון את התשובה שענה לו אז בנו, כששאל אותו האם הוא מפחד: "אני לא פוחד ולא חושש, אל תדאג. אני רוצה לחיות, רוצה שיהיו לי ילדים ושיהיו לך נכדים". האב הוסיף: "חיכינו לך שתחזור. חזרת הביתה, אבל בארון. יש לי בן גיבור, אבל אני לא רוצה בן גיבור, אני רוצה בן בבית, בן חי. זה כל מה שאני רוצה".
האם לריסה נפרדה מבנה הקטן בבכי תמרורים. "בן יקר שלי, בן אהוב שלי. אתה גיבור", אמרה, "גבר, בן טוב, אח טוב. תקום מקס, תבוא הביתה, החדר שלך ריק. אין שם את האושר של החדר הזה, רק התמונות שלך והמשחקים שלך. אתה חמוד שלי, אתה שובב שלי, אתה שומע אותי? אני אוהבת אותך. אתה חסר לנו. אני מחכה לך שתבוא מדי פעם. היינו כמה ימים מחוץ לבית, אתמול הרגשתי משהו, רציתי לחזור הביתה. ידעתי שאני צריכה לחכות למישהו. פתאום דפקו בדלת חיילים, לא נשמתי. תודה רבה גיבור שלי".
אחיו אדי, גם הוא לוחם קרבי, ספד: "אתמול בלילה שברת אותי, אני לא בוכה אף פעם, אבל אתה שברת אותי. איזה מין בן אדם אתה, מלאך. סיימת את הפרק הזה בעולם שלנו, עשית מה שאתה מאמין בו ורצית לעשות. כבר בגיל 16 הזחלתי אותך בחולות בבת-ים, התעללתי בך, אתה בכית, אבל המשכתי לאמן אותך כדי שתגיע להיות לוחם בסיירת הנח"ל. תראה כמה אנשים הגיעו לכאן, צריך להרים פה מסיבה. אנחנו נרים מסיבה. היית רוקד וכולך מאושר. אתה השראה בשבילי. אני שמח שנפלת עם הלוחמים בסיירת, עם האנשים שאתה הכי אוהב. לא איבדתי אח אחד, איבדתי היום ארבעה אחים".
לפני הלוויה שיחזר גם אדי את אותה שיחה אחרונה. "הוא הראה לנו את הציוד, שהכל ארוז לכניסה למלחמה", אמר, "אני לא שוכח את המשפט שאמר לאחיינית שלו בת השבע: 'אני הולך לעשות היסטוריה, את תלמדי על זה בבית הספר'".
האחות ג'ניה סיפרה כי "דאגתי לך כל חיי, גם כשגדלת לגבר-גבר שלא רואה אותי ממטר בגלל השני מטר שלך. תמיד הפצת אור, אהבת לעזור לכולם. רצית שיהיה לכולנו טוב גם אם קשה. תמיד אמרת, 'יהיה בסדר, אנחנו מתורגלים. התאמנו בשביל שאתם ואזרחי המדינה תוכלו לישון טוב בלילה'. עמוק בלב תמיד נזכור את המשפט שאמרת, 'אם עכשיו קשה, הטוב עוד יגיע'".
לוחמים מצוות 400 בסיירת הנח"ל ספדו בשם הלוחמים שעדיין ממשיכים בלחימה בלבנון: "כל מה שאתה מייצג זה אור ושמחה. מי שעשה מסלול בסיירת בהכשרה יודע שיש רגעים שעוד רגע אתה נשבר. בצוות שלנו היה אדם אחד, יחיד ומיוחד, שידע להרים את מצב הרוח של כולנו. הצוות ימשיך להילחם בראש מורם, לא נרים ידיים".
