אמא שלי ושקי תפוחי אדמה וירקות עמדו במרכז דיון הלכתי ב״בית דין״ רבני שכלל שלושה חברים, ואשר הוקם בגטו ורשה בחול המועד פסח לפני 83 שנה.
כ-70 איש בסך הכל השתתפו ב״סדר האחרון״ בגטו הבוער. את ארוחת החג ערכה אחת מקבוצות ״מחתרת הלומדים״ בבית הדירות של משפחתה בנובוליפיה 39. בין המסובין לשולחנות המקושטים היו כ-40 חסידי גור שלמדו גמרא לאורך כל תקופת הגטו בעליית הגג בחדר מוסתר בארון. השאר שרידי השכנים בבניין, גם חילונים ואפילו רופא מתבולל שהסב לסדר לראשונה בחייו.
אלא שבחול המועד נגמר האוכל הכשר לפסח. רק אמא ידעה את מיקומם המדויק של שקי תפוחי האדמה והירקות שהוטמנו בחצר השכנים. בעלה, מ״מפקדי המחתרת״ של גטו ורשה, טען שאסור לה לצאת ולהעמיד את חייה בסכנה.
הסוגייה הייתה האם לצאת ולהסתכן ואם לא, איך להעביר את שאר הפסח ללא חמץ בלי לגווע ברעב. וללא תכולת השקים זה פשוט לא היה אפשרי.
זו היתה מחלוקת שהצריכה פתרון מיידי. שלושת הרבנים, חברי ״בית הדין״ שהורכב במקום פסקו שעליה לצאת בלילה עם עוד שני גברים כדי להביא את השקים להצלת כולם. כשהגיעו ליעד הוארו פניהם בפנס. שוטר פולני הגיע למקום כרבים מרעיו כדי לחפש יהודים להסגיר תמורת כסף ולקחת את רכושם. השלושה, רועדים, הציעו לו תכשיטים והוא סירב. הוא אף הציע להם לחם. שדחו. ״אתם אבודים״ פסק והסתלק. כמה טעה. עובדה.
אני מתקשה להחליט איזה ״סדר״ פסח והכנותיו הזויים יותר. זה של הקורונה, רק לפני שש שנים כשהמוות מהלך בעולם, החיסונים למגפה היו עדיין בבחינת דמיון פרוע, שהחיילים נוקשים על הדלת עם מנות מזון ושיש סגר על עירי, בני ברק - עדת המצורעים. או זה בכלל הסדר של השנה. איך נתחיל ונסיים? בבית, בממ״ד, במקלט? מה עושים כשיש אזעקה באמצע קריאת ההגדה? רק אתמול נפגע בית בשכנותנו כשאני באמצע הכנת המרור. כמה מרור צריך עמנו עוד לבלוע? אני רק יודעת שאנחנו פה, וכאן נעשה את הסדר. והעולם סביבנו לא יקלוט ולא יאמין. כי כך אנחנו.
המציאות מחזירה את הסדר לערכיו הבסיסיים ביותר. לא כינוס משפחתי גרידא. לא תחרות קולינרית. מפגש עם החג שאלפי שנה אנחנו מציינים בכל תנאי.
וכך היה גם במנהרות עזה. החטופה אז, וכיום שורדת השבי, אגם ברגר, סירבה לאכול חמץ בפסח. היא עזרה אומץ וביקשה מהחוטפים קמח תירס וציירה את ההגדה מהזיכרון יחד עם חברתה לגיהינום העזתי, לירי אלבג.
זה הזמן לחשוב ולחוות את טקסט ההגדה שהאקטואליות שלו, ועומק רבדיו חודרים יותר לוורידים. עבדים היינו לפרעה? איך אנחנו בני חורין במציאות של היום? ואולי כי החירות במשמעות היהודית היא היכולת שלנו לשבור את כל הכללים, לשרוד נגד כל הסיכויים. העקשנות להמשיך אלפי שנים עם אותן מצות ומרור, כשכל פעם מחדש אנו מנסים לחוות את יציאת מצרים ומבינים אותה טוב יותר.
״לכל אחד היתה שמינית מצה, קורטוב ירקות וכוסית של יין והיתה אוירה של שמחה״, שחזרה אמא שלי, היחידה שנותרה בחיים מן הסדר ההוא. אנחנו יודעים לפחד ולשמוח גם יחד ב״סדר״ כשצריך ולשאוב מכך חוסן ועוצמה. ולהאמין.
כפי שאמר על חודש ניסן וסדר פסח, רבי יצחק מברדיצ׳ב סניגורם של ישראל מאבות תורת החסידות: ״ימים של גאולה, הנהגה מעל לדרך הטבע. מי שעושה רעה לישראל, הקב״ה נפרע ממנו ועושה ניסים לישראל״. אמן. חג שמח.
