לראשונה מאז נחנך לפני כ-40 שנה, מוזיאון לח"י בתל-אביב צפוי לעבור שיפוץ ושדרוג מקיף. המוזיאון, הפועל בבניין שבו נרצח מייסד המחתרת אברהם "יאיר" שטרן, לא עבר עד כה עבודות עומק, למעט תחזוקה שוטפת כמו סיוד, החלפת מזגנים ושינויים נקודתיים.
מחתרת לח"י הוקמה ב-1940 על ידי שטרן, כקבוצת פורשים מהאצ"ל שביקשו להמשיך את המאבק נגד השלטון הבריטי ולהוביל להקמת מדינה יהודית. שטרן, שהיה מבוקש על ידי הבריטים, נלכד ונרצח בדירת מסתור בפלורנטין בפברואר 1942. לאחר מותו הנהיגו את הארגון יצחק שמיר, ישראל אלדד ונתן ילין מור. עם קום המדינה השתלבו לוחמי לח״י בצה״ל, ובמקום שבו נרצח שטרן הוקם לימים ״בית יאיר״.
המוזיאון נחנך בשנת 1986 ומופעל כיום על ידי יחידת המוזיאונים של משרד הביטחון. כבר לפני כעשור הודיע המשרד על כוונתו לשפץ את האתר, וב-2017 אף אושרה פרוגרמה ייעודית והוקצה תקציב. אלא שהפרויקט התעכב במשך שנים. בשנה האחרונה חודשו הדיונים, הוכנה תכנית תיירותית כלכלית, הוקמה ועדת היגוי, ומשרד המורשת צפוי להשתתף בתקצוב.
עו״ד מיכל דיאמנט, מנהלת העמותה להנצחת מורשת לח״י ונכדתו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, מתארת את המורשת האישית והלאומית שנשמרת בין קירות המוזיאון: "גם סבא וגם סבתא שלי היו חברי לח״י. סבתא שלי הייתה המקשרת שלו, וכך הם הכירו. הוא לא אהב לדבר על התקופה ההיא, אבל סבתא שלי סיפרה לי הרבה, וגדלתי על הסיפורים האלה".
לדבריה, הסיפור של לח"י אינו שייך למחנה פוליטי אחד: "החברים האמיתיים של סבא שלי היו אנשי לח״י. מגיעים לכאן מכינות, חיילים ובתי ספר. הלח"י היה מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית; היו נשים לוחמות ומפקדות, חילונים, דתיים וחרדים, אפילו פלוגה ממאה שערים ששמרה על אורח החיים שלה. גם ערבים היו. כולם היו מאוחדים סביב מטרה אחת".
מי שחווה את התקופה על בשרו הוא בנימין דרור, בן 97, לוחם לח״י לשעבר. "יש הרבה דברים שאני לא יכול לדבר עליהם, והמבין יבין. 80 שנה ועדיין יש סודות״, הוא אומר.
דרור הצטרף ללח״י בגיל 16, לאחר שהיה פעיל בתנועת בית״ר. ״ה׳טרור׳ שלנו היה נגד הבריטים. אני לא אומר שהיינו טרוריסטים, ככה קראו לנו. היינו לוחמים למען הקמת המדינה. זה הפריע לי שקראו לנו כך".
דרור מתאר את הפעילות החשאית: "היינו יוצאים לפעולות שניים או שלושה אנשים, לפעמים בלי להכיר אחד את השני, עם מסכות. בין הפעולות היינו גם עוברים בין בתים ומסבירים את האידיאולוגיה. זה היה מסוכן, אבל עשינו את זה".
לדבריו, החיים תחת המנדט היו רצופים פחד: "היו עוצרים, פריצות לבתים. ישנתי עם אקדח מתחת לכרית. פחדתי". הוא מספר גם על קרבות בירושלים ועל חברים שנהרגו: "בפעולה בעיר העתיקה נפצעתי מרסיס. עברה אלינו בחורה מההגנה, עפרה, והיא נהרגה מירי. לקחתי אותה על הכתפיים לעמדת עזרה ראשונה. אני מתרגש כשאני נזכר בזה". לאחר קום המדינה, הוא מספר, קיבלו לוחמי לח״י החלטה ברורה: "ברגע שהוקם צה״ל התפרקנו והצטרפנו אליו".
גם היום, בגיל 97, דרור אינו אדיש למתרחש. על אירועי 7 באוקטובר הוא אומר: "עשינו פאשלה גדולה מאוד. השארנו יהודים בלי עזרה. הצבא היה צריך לצאת מייד". על סוגיית הגיוס הוא מוסיף: "כולם צריכים לקחת חלק. זאת הפקרות". ובכל זאת, לצד הכאב והביקורת, הוא מבקש להשאיר מסר פשוט לדור הצעיר שעתיד להתגייס: "תשמרו על עצמכם".
בסוף השיחה הוא חוזר דווקא אל הסיפור האישי. כך הכיר את אשתו, גילה ז״ל: "שאלתי אותה אם תסכים להיפגש איתי. היא חייכה והלכה. שבועיים אחרי זה פגשתי אותה שוב, ושאלתי שוב. היא אמרה כן, אבל בתנאי שכל אחד ישלם על עצמו. היא התעקשה על כך. ככה הכרתי אותה". הם היו יחד 74 שנים. ״היא המורשת שלי. המדריכה שלי, האהובה שלי, המלכה שלי ואפילו המלאך שבשמיים שלי. חבל שאנחנו לא יכולים להיות יחד עוד 74 שנים״. על השיפוץ המתוכנן הוא אומר בפשטות: "היו צריכים לעשות את זה כבר לפני הרבה שנים". לבנימין שלושה ילדים, 7 נכדים ו-18 נינים.
