צרויתי, כך קראנו זו לזו.
כמה מכאיב להישאר בלעדייך עם השם יוצא הדופן הזה, שכל כך אהבתי לחלוק איתך מאז הפגישה המקרית שלנו בסניף טיפת חלב בירושלים, כשהאחות צעקה "צרויה!" ושתינו נכנסנו עם התינוקות שלנו, מביטות זו בזו בהפתעה.
מאז ליווינו זו את זו לאורך השנים בדרכי החיים ובדרכי היצירה, והשתעשענו שוב ושוב מכך שמבלבלים בינינו.
כמה אני מכירה את האכזבה על פני השומעים כשאני נאלצת לתקן: לא, אני לא צרויה להב. לא כתבתי את דרך המשי ולא את ימי התום. לא פגשתי את פוליקר או את ריטה ובטח לא את ברוס ספרינגסטין.
אבל תמיד גם סיפרתי בגאווה שאנחנו חברות והבטחתי להעביר לך את המחמאות בהן זכיתי מן ההפקר.
ביום המכאיב הזה בו עזבת את משפחתך האוהבת ואת חברייך ומוקירייך האבלים, אני מבקשת להעביר אלייך שוב ובאופן מרוכז את הדברים ששמעתי בשמך ובמקומך עשרות שנים.
צרויתי החכמה והמוכשרת, הצנועה והאצילית, אנשים רבים כל כך שחשבו שאני את דיברו עלייך בהתרגשות ובתודה, בעיניים נוצצות ולעיתים גם דומעות. שירייך הנפלאים ליוו חיים רבים כל כך, הביאו נחמה ויופי ושאר רוח נדיר ללבבות צמאים.
היה לי כבוד ועונג לשאת גם את שמך. תחסרי לי מאוד. תחסרי מאד לכולנו בזמן הזה שנשאר שאין בו רחמים, שבו הלב אבל ומתגעגע אל ימי התום.
כמה אני מכירה את האכזבה על פני השומעים כשאני נאלצת לתקן: לא, אני לא צרויה להב. לא כתבתי את דרך המשי ולא את ימי התום. לא פגשתי את פוליקר או את ריטה ובטח לא את ברוס ספרינגסטין
