"הילדים שלי, כמו כל בני הנוער, ישנים את כל המלחמה הזאת. באזעקה הם פשוט מתגלגלים מהמיטות ויורדים למקלט. אצלנו זה קטע מיוחד. הבניין שלנו בתמ"א, אז יצא שיצקו לי ממ"ד, שכרגע אין לנו גישה אליו. בלי קשר, איך שהתחילה המלחמה שברו את המדרגות וכדי שנוכל לרדת שמו לנו סולם. אז באזעקות אנחנו קופצים דרך המרפסת, יורדים למטה במדרגות הברזל, רצים למקלט, וכל זה תוך 20 שניות. בדרך כלל הבום הראשון תופס אותנו בדרך".
הנאים השכנים במקלט בעינייך?
"בתחילת המלחמה השכנה מלמעלה פחדה להיות בדירה שלה אז היא ממש גרה במקלט, ויש לה שני פודלים מקסימים, אבל נבחנים בטירוף. היינו נפגשים באזעקות ומרגיעים את הכלבים עם מלא חטיפים. בינתיים היא עזבה למקום מסודר עם ממ"ד, והשאירה לנו את כל המקלט. יש לנו טלוויזיות ומיטות, והילדה, שמתעוררת אחר הצהריים, נפגשת שם עם חברים. אם יש אזעקות ההורים לא לחוצים".
את ישנה במקלט?
"האירועים קצרים ואני גרה בקומה הראשונה, רק פעם אחת נשארתי לישון. אם הייתי צריכה לרדת יותר קומות, הייתי עוברת מפה. גם ככה המצב מאוד לא פשוט. לבן שלי יש בגרויות עוד מעט ומיונים לצבא. אתמול האינטרנט קרס, והוא היה צריך לחפש אינטרנט עובד כדי לעשות את המיונים לצבא. נסי לדמיין נוער, במלחמה, בלי אינטרנט, בבית. יש גבול. הרמנו פה 'מבצע אינטרנט' אבל בסוף הגיעו והתקינו לנו".
מה עם הבנאים?
"גם הפועלים הערבים שעושים לנו את התמ"א נכנסים איתנו למקלט באזעקות. עד המלחמה המקלט היה המשרד שלהם. בתחילת ההפגזות הודעתי רשמית שהמקלט מגויס, והוא סגור ומסודר, ורק באזעקות יכולים להיכנס. מ-7:00 בבוקר ועד 15:00 אחר הצהריים אני יושבת עם אנשים מאבו סנאן וסכנין, והם מספרים לי אותם דברים: 'וואי, הילד שלי מפחד' או: 'כשיש אזעקה הוא מתחבא, ואני מחפש אותו בפינות הבית'. במקלט אין עניין של ערבים ויהודים. כולנו באותה קלחת בעניין הזה".
את בכלל מצליחה לעבוד?
"אני יזמית חינוכית, יש לי חברה בשם 'קונקטד' שמייצרת למשפחות ולמערכת החינוך ערכות ומשחקים שיוצרים חיבורים. בדיוק פתחנו משרד בגעתון, על הרחוב הראשי בנהריה. היינו אמורים לעשות עכשיו פעילות שיקום לנפגעי חרבות ברזל - ילדים, גמלאים ומשפחות. אמרנו, 'איזה כיף, הכל נגמר, הגליל המערבי מתחיל להשתקם', אבל אז התחילה המלחמה הנוכחית ולקחה את השיקום אחורה. שוב אנחנו תחת אש, עם פחדים, חרדות וילדים מנותקים. לא תאמיני כמה ילדים מתלוננים שאין להם חברים, שהם לבד. הם משוועים לפעילות שתחזיר אותם למסלול. במעגלי השיח של המבוגרים עולה שכל הנשים מיואשות מהגברים".
איך הולך בהפעלות? אנשים באים?
"כל הפעילויות שלנו נעשות במרחב מוגן, אבל אם פתאום יש אזעקה, עדיין כולם קופצים. ולא משנה באיזה גיל. תמיד מתחילות שאלות: 'רגע, לאן לרוץ?', ואני מזכירה להם שהם במרחב מוגן ולא צריך לזוז. שלשום נפגשתי עם 'קהילת נשים נהריה'. שמתי להן מוזיקה ולאט-לאט קילפנו את עצמנו מהרצפה. עודדתי אותן עם השיר 'הורה' של אבי טולדנו. היה רגע של שיא ושחרור ו'איזה כיף להתפרק', ופתאום יוצאת מהטלפון שלי שמחובר לבידורית קריאת 'צבע אדום', שזה אומר טיל או כטב"ם, ובכל מקרה 15 שניות התרעה. כולן קפצו, כי זה נשמע חזק מדי במרחב המוגן. רק אז נזכרתי שאני מחוברת לבידורית. פדיחות. אני גם מורת דרך, והגמלאים אומרים לי 'מתי כבר נוכל לטייל', 'מתי תיקחי אותנו החוצה'. בכל פעם שאני מארגנת פעילות, אני כבר יודעת שתמיד נרשמים יותר וברגע האמת פחות מגיעים, ואם יש אזעקה שעה לפני, יגיעו עוד פחות".
מהי החוויה הכי מצחיקה שעברת?
"עשיתי פעילות לגמלאים, פתאום אחת אומרת שהיא מתקשרת עם הרמב"ם, חוני המעגל ומלאכים. אמרתי לה, 'תשאלי את הרמב"ם אם הוא מבסוט ממני', והיא ענתה ש'הוא מאוד מרוצה ותמשיכי'. דווקא לא שאלתי אותה מתי המלחמה תיגמר".
