לפני שישה שבועות, בחיינו הישנים, אירחה הפועל באר-שבע את הפועל חיפה מול 16 אלף אוהדים בעולם שבו אין מלחמה עם איראן ויש את דן ביטון. זה נגמר בתיקו במה שנדמו בזמן אמת לצרות אמיתיות. אתמול היא פגשה את הפועל פ"ת מול יציעים ריקים, בצל אזעקות בלתי פוסקות ומשמעותי עוד יותר מכך עבורה – עם מוחמד אבו-רומי בכנף ימין, המקום שהיה רשום בטאבו על שמו של ביטון, מלך שערי הליגה. כמה אפשר לסבול.
למזלה של באר-שבע, הנעליים של ביטון התכווצו בשבועות האחרונים, עוד לפני התבשרנו על כך שסיים את העונה. הדבר הכי טוב שביטון עשה עבור באר-שבע פרט לכיבוש 15 שערים היה להתחיל בתהליך הגמילה שלה ממנו עוד בהיותו. הדעיכה החדה שלו גרמה לכך שכעת לא צריך עוד להחליף את הבלתי ניתן להחלפה. בדקה ה-20, כאשר אבו-רומי הגביה כדור שזאהי אחמד המשיך לרשת של עומר כץ, באר-שבע שחררה אנחת רווחה – החיים ממשיכים.
במשחק הראשון במה שיהיו שמונה שבועות עמוסים להחריד, היא תהיה זקוקה לכך שכל שחקן ושחקן יתרום את חלקו, הקטן או הגדול, עם ובלי קשר לפציעה של ביטון. לחזור לפעילות עם קשר ימני שמבשל לראשונה עבור קשר שמאלי שכבש שער אחד בלבד מאז אוגוסט? זה בדיוק זה.
הצרה היא שמעבר לזה לא היה הרבה. בעוד שמצפייה במחצית הראשונה בטדי אפשר היה לנחש שפרצה מלחמת עולם אם כך נראית קבוצה שבמחזור הקודם כבשה שמינייה, מהאופן שבו שיחקה באר שבע ב-45 הדקות הראשונות אי אפשר היה לדמיין שמשהו מיוחד קרה במזרח התיכון. אותו לחץ מתוזמן ואינטנסיבי, אותה דומיננטיות בלתי מתפשרת – עם ביטון או בלעדיו, עם זרים שהיו שבועות בקפריסין, באר-שבע התעלתה מעל לרוחות המלחמה והזמן. אלא שהמחויבות הנצחית של באר-שבע לשיטה הזאת – בקיץ ובאביב, ביתרון או בפיגור, בשלום או במלחמה – גם נשכה אותה אמש. שער השוויון של הפועל פ"ת הגיע בהתקפת מעבר שחשפה עורף דליל שמתאים יותר לקבוצה שמחפשת שער ניצחון בדקות האחרונות של המשחק ולא מחזיקה ביתרון בתחילתה של המחצית השנייה.
משחק שני ברציפות – עם כמה שאפשר לכנות זאת "רצף" כאשר תהום של 6 שבועות פעורה בין המשחק ההוא מול הפועל חיפה להפועל פ"ת – באר-שבע עולה ליתרון ולא מנצחת. אז כמו שעכשיו היה לה הרבה זמן לתקן, אבל לא את תוכנית הגיבוי (המעבר לשלושה בלמים חיסל את באר-שבע) או הקלפים הנכונים בחפיסת המחליפים כדי לשנות את המצב. עד לסיום העונה היא תהיה חייבת למצוא את הדרך להציל את עצמה מעצמה.
