קרבה יתרה // סלין אסייג } יצירה עברית, חוג קריאה } 205 עמ'
הרומן החדש של סלין אסייג נפתח ב-6 באוקטובר, בפסטיבל הסרטים בחיפה. המספרת וחברתה צופות בפרק מסדרה על האינתיפאדה הראשונה, ואחר כך בסרטים שמתמקדים בקונפליקטים מדממים אחרים ברחבי העולם. למחרת הן מתעוררות לקול האזעקות של 7 באוקטובר. הדי המלחמה המתמשכת מאז מלווים את הרומן, אך שלא כפי שהיה אפשר אולי לצפות לנוכח הפתיחה, המלחמה אינה הנושא המרכזי שלו. זו מתפקדת בסיפור יותר כמצב צבירה, שלוכד משהו מהסגר ומהמחנק שמשית מצב החירום המדינתי על הישראלים. הנושא היותר-מרכזי של הספר הוא עבודת האבל הפרטית המרשימה של המספרת.
אסייג מתמחה בכתיבה פרגמנטרית, בדרך כלל בגוף ראשון, שנעה בין הווה לעבר וממוקמת על קו התפר שבין בדיון לממואר. כמו בספריה הקודמים, הילדוּת בבית ההורים בבת-ים מזינה את כתיבתה כחוויית תשתית, ובספר זה חייה בהווה מתנהלים בדירה משלה באותה שכונה בעיר. התנועה של המספרת בין שני הבתים היא הלב הפועם של הסיפור, והמרחב ביניהם הוא מרחב של אֵבֶל: אֵבל על מות ההורים, בדגש על אובדן האם שהחיבור של הבת-המספרת אליה, בחיי האם ואחרי מותה, מפותח כאן יותר. במקום אחד בטקסט, למשל, הבת צופה בעץ הדקל שעומד מול חלון דירת ההורים המתים, ונזכרת כי אמהּ דימתה את העץ לאישה שעומדת מול הרוח. "תראי איך היא מתנהגת, היא הייתה אומרת ומצחקקת בינה לבינה. וחשבתי שמה שבחרתי לשמר ממנה זה את הצחוק הזה, הפנימי, כמו של ילד שצוחק מתוך חלום. וצחקתי איתה". איזה דימוי משמח, איזו עדינות של תיאור, איזו מחשבה יפה.
כשהאבְלוּת מכבידה, המספרת יוצאת לשוטט בעיר. היא פוקדת בעיקר שני מוסדות מקומיים ותיקים, מעין שני בתים נוספים שמשמשים לה עוגנים, שבריריים אמנם (שאף ייסגרו בהמשך הסיפור), אבל עוגנים – הבר של יקי והפיצוצייה של נמרוד. "מקומות שבהם אפשר היה להיות בין אנשים מבלי באמת להיות איתם... להתרחק מעצמי, להיות נוכחת ולא נוכחת בו-זמנית. כמו להחזיק את האבל בצורה מדוללת, לשתול אותו בין בקבוקי בירה ריקים, בין ניירות טוסט מרשרשים... לפעמים אני חושבת שהשיטוטים היו הדרך של האבל לנעול נעליים, לרדת איתי לרחוב ולהסתובב בלילות – עד שהעיר עצמה הפכה למפה של שברים, שאף נוסחה לא תוכל לאחות". (כדאי, אגב, לשים כאן לב גם לפיזיות של האבל ולשירה המזוקקת שיש במילים "לפעמים אני חושבת שהשיטוטים היו הדרך של האבל לנעול נעליים").
נראה שקרבה וריחוק, נוכחות ואי-נוכחות בו-זמניות, מאפיינים את המספרת לא רק במצבי חירום ובמצבי דחק, כמו מלחמה ואבל, אלא הם פן אישיותי שמתעצם במיוחד במצבים כאלה. הקרבה היתרה (כשם הספר) והריחוק הבו-זמניים הם גם וריאציה על התופעה הכפולה של סקרנות עצומה כלפי אנשים והתנהגויות אנושיות מצד אחד, אך גם הצטמצמות בגבולות האני מצד שני, כשני פנים בלתי נפרדים של אותה אישיות כותבת. המספרת מנסה להפריד בין האבל לכתיבה, ללא הצלחה: "חשבתי שאורך האבל יהיה כאורך הכתיבה – שאגיע לסופה והכאב ייגמר. אבל הכתיבה לא הייתה פורקן. היא סירבה להפוך למחסן סגור... וככה, באיטיות, הרגשתי שהכתיבה והאבל הפכו לאותו גוף, בלי תפרים ביניהם. שניהם נשארו בתוכי גם כשלא כתבתי מילה. הכתיבה הייתה לסבל עצמו".
את הספר, כמו גם את בניין הדירות שבו המספרת גרה, מאכלסות דמויות נידחות ומרתקות כמו "משפחת משוגעים" והומלסית שקוראת וכותבת. בדרך כלל העמדה של המספרת כלפי דמויותיה רגישה ומלאת ניואנסים, ורבות מהסיטואציות הסיפוריות שבונה אסייג — ריאליסטיות ברובן ולעיתים חֶזיוניות — עוצרות נשימה ומפתיעות. המקומות המעטים הלא-מעובדים בטקסט הם אלה שבהם יש ניסיון ליצור איזו הכללה ואנלוגיה ישירה בין תופעה כללית לתופעה פרטית. בולטת במיוחד בעניין זה ההשוואה בין אזעקות המלחמה לבין הצרחות של משפחת המשוגעים מדירה 8, ש"כמעט כמו קודם, כמו ממשיכות איזו רציפות, מעידות על טירוף שהיה כאן לפני שהעולם עצמו השתגע". גם הדיבור העוקב בלשון רבים, שמשווה בין התפתחות האדישות והתפוגגות תחושת האשם בשני המקרים, צפוי מדי ואינו זורה אור חדש על הסיטואציות הסיפוריות המנכיחות אותן. אבל זה לא באמת מפחית מיופיו של הספר ומכוחו לברוא עולם סיפורי משמעותי. •
