אם היינו צריכים לשלוח יצירה אחת כשדר לחלל, לקראת מפגש עם חוצנים, כמעין כרטיס ביקור של הציוויליזציה שלנו, מה הייתה היצירה? הבחירה קשה, אך דומה ש'עלילות גִּלְגַּמֵשׁ' יהיו הבחירה הנכונה. רגע הבראשית של הספרות מגלם כה רבות מעתידה, וחושף בפנינו את האפשרויות של רבדיה, כך שלמעט שמות האלים הבבליים, שאת רובם שכחנו, היצירה כלל אינה זרה לנו ברגשות שעליהם היא מדברת, ושאותם היא מעוררת. 'עלילות גילגמש' יצליחו לייצג את האנושות, והאנושיות, טוב יותר מכל יצירה אחרת שאני מכיר, אף שמדובר ביצירה בת יותר מ-3,000 שנה, שנשכחה לאורך כ-2,000 שנה. ומלבד כל זאת, עדיף שחייזרים יחשבו שאנחנו מאמינים באלים רבים, ולא נאמנים לאל האחד.
'עלילות גילגמש' הן האפוס הארוך הראשון בתולדות האנושות. הנוסח המוכר לנו כיום כנוסח הסטנדרטי כנראה נאסף, תורגם, נערך ונכתב מחדש על ידי הסופר סִין-לֵקִי-אוּנִינִי בנינווה לפני כ-3,000 שנה. הוא לא כתב את היצירה לבדו, אלא נטל את הסיפורים השונים על גִּלְגַּמֵשׁ בשוּמֶרִית, שאפשר לראותם כ'מחזור גילגמש', והפך אותן לסיפור בן 11 לוחות, באכדית. בניגוד לסיפורי המחזור, שאינם רציפים ועקביים, אך בכולם גילגמש הוא הגיבור והמלך של העיר אֶרֶךְ/אוּרוּכּ, הנוסח השלם יצר סיפור רציף, בעל התפתחות עלילתית ופסיכולוגית ועומק רעיוני.
1 צפייה בגלריה
תבליט מסופוטמי עתיק (כ־ 2250 – 1900 לפנה"ס) המציג את גילגמש הורג את שור השמיים. מימין, האפיזודה המתוארת בלוח השישי של אפוס גילגמש
ועתה אנחנו זוכים בתרגום שלם שני של היצירה מן המקור. תרגומו הקלאסי של טשרניחובסקי אמנם היה התרגום המלא הראשון, כבר ב-1924, אבל מן הנוסח הגרמני. ש. שפרה ויעקב קליין פירסמו ב-1996 את 'בימים הרחוקים ההם' (עם עובד), ויצרו מעין תנ"ך בבלי, שומרי-אכדי, מבחר מקיף מהתרבויות הקדומות של המזרח, המתחיל בסיפור הבריאה של ה"אֶנוּמֶה אֶלִיש", מכיל בליבו את האפוסים, וממשיך במזמורי אהבה, קינות על חורבן ערים, תפילות וספרות חוכמה.
התרגום החדש הרואה אור עתה, של נתן וסרמן ויורם כהן, מתמקד ב'עלילות גילגמש' לבדן, לצד פרשנות נרחבת ומעמיקה שלהן, ומציע נוסח מעודכן ויפה, הנסמך על גילויים אשורולוגיים מן השנים האחרונות, וגם גישה שונה לתרגום. אם ש. שפרה וקליין בחרו בעברית המקראית, אם כי לא באופן טהרני, כנוסח הנכון להוד של המקור, וכן כמקבילה היסטורית שלו באופן יחסי, הרי שוסרמן וכהן מניחים שהאכדית הפשוטה של המקור, שלא הייתה "תנ"כית" לבני זמנה, צריכה להתחלף בעברית בת זמנו של התרגום, ולא של גילגמש, ולהעמיד במרכזו את יופיו של הטקסט הספרותי.
אם שני התרגומים הקודמים הצליחו להפוך את גילגמש לטקסט בעל משקל בתרבות העברית החדשה, אם בשל קרבתו למקרא, ואם בשל הדמיון לאפוסים ומיתולוגיות של תרבויות נוספות — הרי שלתרגום החדש יש פוטנציאל להקנות לגילגמש קהל נרחב יותר, גם בשל לשונו הבהירה והידידותית, וגם בשל המחקר אשר סייע עם הזמן להבהיר אלמנטים רבים בעלילות עצמן, וכל אלו באים לידי ביטוי בספר החדש. כל מי שמבקש להכיר את יצירות המופת של הספרות האנושית, מוזמן עתה להתחיל מגילגמש, ולא להתחיל באופן אוטומטי מאפוסים מאוחרים יותר, ואולי גם מוכרים יותר, כגון 'האיליאדה' ו'האודיסאה'.
• • •
כבר בתחילת תהילותיו של גילגמש אנחנו לומדים שהוא: "רשם את תלאותיו על מצבה", כלומר גילגמש הגיבור כתב, חרט על לוח טין, את סיפור עלילותיו ומסעותיו, והעמידם למצבת זיכרון. לא מוסבר אם מדובר במצבת זיכרון חלקית על מפעליו, או בעלילותיו כולן, אבל מיד בהמשך אנחנו קוראים שעלילות גילגמש נכתבו ונגנזו בתוך תיבת אוצר נסתרת בחומת עירו שאותה הוא בנה, והקורא מוזמן ללכת לשם ולמצוא את הטקסט המקורי המוחבא בחומות אוּרוּכּ הגדולה, לכאורה כהוכחה לאותנטיות ההיסטורית של הסיפור שאנחנו עומדים לקרוא: "[ראה] את תיבת הארז, [שחרר] את בריחי הנחושת, [פתח את המכסה לגלות סודותיה! [הרם] את לוח הלפיס-לזולי, וקרא על כל מסעותיו, כל תלאותיו של גילגמש".
זהו פרט מעניין מאוד: הסיפור האנושי הראשון מספר לנו על סיפור שקדם לו, סיפור גנוז, אשר אינו נגיש לקורא; סיפור כתוב, ולא מסורת בעל-פה. האם זהו תעלול ספרותי? האם באמת היה מסמך ארכיוני מלכותי שבו תוארו הקורות והוא שימש מקור לעלילות גילגמש? האם הסופר ביקש ליצור רושם של אמיתות היסטורית לסיפורו על ידי הצבת טענה זאת? אחרי גילגמש, תופעה זו של טקסט המכריז שיש לו מקור, מומצא יותר או פחות, תפשוט בכל רחבי הספרות, מ'דון קיחוטה' ועד 'שר הטבעות'.
ההקבלות שנוצרות בגילגמש, הטקסט הקבור או הנשכח, לטקסטים שאנחנו מכירים, מרובות. ואי-אפשר שלא לקרוא גם דרכן את הספר: מלבד סיפור המבול בלוח י"א, לידתו של החבר, אֶנְכִּידוּ, תעניק לנו מעין סיפור גן עדן, עם לידה מאדמה וחיים בין החיות, בתמימות מלאה, המופרת עם הפיתוי המיני; בכמה מקומות נפגוש גם פסוקי חוכמה שיהדהדו לנו את ספר קהלת; ובמסעו חזרה מאוּתְנַפִּישְתִי, נוח הבבלי, יפגוש גילגמש את הנחש, אשר יגנוב ממנו את צמח הנעורים, וכך הוא ישיל לראשונה את עורו; החברות של אנכידו וגילגמש תהדהד את 'האיליאדה', ותיאורי המסע את 'האודיסאה'.
בפתח האפוס מסופרת תהילתו של גילגמש, אשר תהיה יאה לו בסופו. זהו סגנון פתיחה ספרותי מקובל, על הגיבור אשר מן הראוי שיכתבו עליו שירי עלילה. תהילתו של גילגמש כמעט אלוהית: "(מי) ראה מעמקים, את יסודות הארץ? [(מי) ידע את הדרכים כולן? (מי)] חכם בכל? [גִּלְגַּמֵשׁ] ראה מעמקים, את יסודות הארץ! (גִּלְגַּמֵשׁ) ידע [את הדרכים (כולן)], הוא החכם בכל! סקר את כל הממלכות ושלטונן, [ידע] את רזי החכמה כולה. הבין דבר סוד, גילה נסתרות, נשא לכאן ידיעות מלפני המבול. דרך ארוכה הלך ויגע. מצא מרגוע". מעניין שכבר המשפטים הראשונים חושפים בפנינו את סוף העלילה, שבה גילגמש יפגוש את נוח הבבלי.
אנחנו לא קהל הקוראים המקורי של גילגמש. כלומר, סביר מאוד להניח שמצד אחד מחברי האפוס הבבלי חשבו על הנצח, וכך הם שמים בפיו של גיבורם את ההכרזה, כשהוא יוצא להילחם בחֻ'מְבַּבָּה: "אעשה לי שֵם עולם". מצד שני, ברור שהם לא חשבו על קוראים בורים ובלתי משכילים שאינם מבינים שומרית או אכדית, ושאינם קוראים כתב יתדות. במקור רוב הקהל שהאזין לסיפור ידע את סופו, כלומר הסיפור לא מבוסס על הפתעה, אלא מתבסס על כך שהשומעים מכירים את סיפור המסגרת הגדול, וזוכרים פרטים רבים, ולכן המספר יכול לרמוז לדברים שאנחנו אמורים לדעת בלי לפרט אותם בשלמותם.
בפתח האפוס, אחרי תהילת גילגמש, אנחנו לומדים גם על עריצותו ואלימותו. גבורה ואף מוצא אלוהי אינם ערובה למוסר. בכוחו של גילגמש יש יסוד אכזרי וטרגי: הוא מתעמר בבני עירו אוּרוּכּ, והם מבקשים ישועה מן האלים. האלים מחליטים לפתור את התעמרות המלך על ידי בריאת גיבור שישווה לו בכוחו, אנכידו, אשר בראשית חייו חי כמוגלי בין החיות. האלים לא מנסים "לתקן" את גילגמש, אלא בוראים לו יריב וחבר. שני הגיבורים שווי הכוח שייאבקו ביניהם יעניקו שקט לאזרחים הפשוטים של אוּרוּכּ, אך אולי נרמז כאן משהו עמוק יותר: דווקא בגבורתו גילגמש בודד, כי אין כמותו בכל התבל, וכאשר הוא לא יהיה בודד, ויהיה אדם המסוגל להתחרות בו, הוא יוכל למצוא חבר, ואז אופיו ישתנה.
אנכידו נולד לחיי פרא, ומפריע לציידים לצוד. הוא עוזר לחיות כנגד בני האדם, ומצליח למלט את הבהמות והעדרים. אחד הציידים מבקש את עצת גילגמש כיצד להתגבר על אנכידו, וזה שולח את שַמְחַ'ת הקדֵשה שתפתה את אנכידו ותוציא אותו מחיי הטבע; אחרי שאנכידו יראה אותה פושטת את בגדיה ויתקרב אליה, "יתנכר לו עדרו שבמחצתו גדל". הצייד מגיע עם שַמְחַ'ת ליער, והיא אכן מפתה את אנכידו.
לאחר פגישתו הראשונה עם האישה, החיות מתרחקות מאנכידו, ושַמְחַ'ת מגלה לו את סוד קיומה של הציוויליזציה האנושית ואת יתרונותיה; כך האפוס האנושי הראשון עסוק בהנגדה, כמו גם בקשר ובתחרות, שבין הציוויליזציה האנושית לטבע הפרוע. ראשית שַמְחַ'ת שואלת את אֶנְכִּידוּ: "מדוע תשוטט בערבה עם חיות השדה?" ולאחר מכן היא מספרת לו על העיר אוּרוּכּ, ומציעה לו לבוא איתה לשם, ומספרת לו על גילגמש אדיר הכוח. אנכידו מסכים לדבריה, וכבר משתוקק לחבר. אנכידו שם פעמיו אל אוּרוּכּ עם שַמְחַ'ת, אחרי שהיא הלבישה אותו, והעניקה לו לחם לאכול ובירה לשתות.
כאשר מגיע אנכידו לאוּרוּכּ, בני העיר מזהים אותו כדומה לגילגמש, ואנכידו מתייצב כנגד גילגמש, המנסה לממש את "זכות הלילה הראשון" שלו כמלך עם כלה טריה. המאבק בין שני הגיבורים מסתיים בתיקו, והשניים הופכים לחברים. גילגמש מיד מציע לחברו לצאת למסע כנגד חֻ'מְבַּבָּה, המפלצת שומרת יער הארזים בהר הלבנון. כאן עלינו לשאול כמובן, למה הדבר הראשון שקורה כאשר שני גברים יריבים הופכים חברים, וחוגגים את אהבתם, הוא החלטתם לצאת יחד למסע כדי להרוג מפלצת?
• • •
עם שובם של החברים לאוּרוּכּ, אִשְתַר, אלת האהבה והפריון, מבקשת להינשא לגילגמש, אך הוא מסרב ומטיח בה גידופים. אִשְתַר הנעלבת תובעת מהאל אַנוּ לתת לה את פר השמיים, כדי לפגוע באוּרוּכּ. הפר זורע הרס, אך גילגמש ואנכידו מצליחים יחד להורגו. גילגמש חוגג במשתה, אך כשכולם נרדמים, אנכידו רואה בחלומו סיוט מבשר רע, שאין מי שיפרשו הפעם לטובה.
אנכידו גוסס, ועל ערש דווי הוא מקלל את הצייד ואת הקדֵשה, אשר גרמו לו לעזוב את היער ולבוא אל העיר ואל תרבות בני האדם. אחרי שחברו מת מבין גילגמש את עומק הסכנה הנשקפת לו עצמו: "אני — גם אני הרי אמות. האם אינני כאֶנְכִּידוּ? צער חדר ללבי, יראתי מן המוות ופניתי לנוד בערבה". המפגש עם המוות מטלטל את עולמו של גילגמש, והוא נשבע לגדל את שערותיו, ללבוש עורות ולנדוד בשדה.
כך יוצא גילגמש למסע שני, לבדו, והפעם מטרתו אינה הרג המפלצת, אלא מציאת סוד חיי נצח, אצל אוּתְנַפִּישְתִי, נוח הבבלי, הנמצא מעבר לים הרחוק. בדרך גילגמש אומר לשִידוּרִי המוזגת, בעלת המסבאה אשר על שפת הים: "אֶנְכִּידוּ, חברי אותו אהבתי, היה לחומר. ואני, כמותו, האם לא אשכב בקבר גם אני? וכמותו לא אוכל לקום לנצח נצחים?!", ושִידוּרִי עונה לו: "גִּלְגַּמֵשׁ... כאשר בראו האלים את האנושות, הם קבעו מוות לבני אנוש, את חיי הנצח שמרו לעצמם... זה גורל האנושות, וכל חי ימצא את יום פקודתו"; גילגמש אומר לאוּר-שָנַבִּי המלח, אשר יעביר אותו את ים המוות בדרך לאוּתְנַפִּישְתִי: "שישה ימים ושבעה לילות בכיתי עליו, לא נתתיו לקבורה — עד אשר נפלה התולעת מאפו. נמלאתי אימה".
גילגמש מגיע אל אוּתְנַפִּישְתִי, וזה אומר לו: "אין מי שיראה את פני המוות, אין מי שישמע את קולו של המוות — המוות הזועם מכרית את האנושות". כך התחכום הספרותי של האפוס מגיע לשיאו לקראת סופו, כאשר גילגמש מגיע אל חופו של גיבור מיתולוגי מסיפור אחר, אוּתְנַפִּישְתִי, ושומע ממנו את סיפור המבול, וחיי הנצח שהוענקו בעקבותיו לו ולאשתו, בחיבור אינטרטקסטואלי מעמיק ומרתק. אוּתְנַפִּישְתִי יועץ לגילגמש לשוב לעירו, למלוך, להתפלל, לשפוט בצדק ולדעת כי איש לא יימלט מן המוות אשר נגזר על כל בני האדם.
לפני שגילגמש יוצא לדרכו בחזרה, אשתו של אוּתְנַפִּישְתִי מציעה לגלות לו את סוד הצמח הפלאי אשר האכילה ממנו משיבה את הנעורים. גילגמש מצליח לקטוף את הצמח מן התהום. אבל במסע חזרה, כאשר גִּלְגַּמֵשׁ מניח אותו לרגע בצד, נחש אוכל אותו. גילגמש מאבד את סיכוייו לחיי אלמוות ושב אל אוּרוּכּ, בידיעה שגם הוא, כמו כולנו, סופו למות. •
עלילות גילגמש } מאכדית: נתן וסרמן ויורם כהן } איורים: מרים וילנר } כרמל } 238 עמ'
