ורק אנחנו נדע // מגי אוצרי } שתים } 222 עמ'
באמצע מלחמת העולם השנייה וינסטון צ'רצ'יל חלה בדלקת ריאות והצטווה לנוח. הוא ביקש מבתו לקרוא לו את הספר 'גאווה ודעה קדומה' מאת ג'יין אוסטן, שהתפרסם ב-1813, ובמרכזו צעירה חדת לשון ושופטנית, שחייבת להכיר בטעויותיה כדי להבטיח לעצמה את עתידה. צ'רצ'יל אהב מאוד את הספר, אבל השתגע מדרגת הניתוק שמוצגת בו מן העולם סביב. "איזה חיים שלווים היו לאנשים ההם. בלי דאגות מהמהפכה הצרפתית או מהמערכה הנפיצה של מלחמות נפוליאון. רק גינוני נימוסין ושליטה בתאווה הגועשת, עד כמה שיכלו, בתוספת הנמקות מתורבתות לכל מקרה של מזל רע".
נזכרתי בהשתוממות ההיא של צ'רצ'יל כשקראתי את הרומן הישראלי השני, לידיעתי (אחרי שמעון אדף), שבו מתואר בוקר 7 באוקטובר כחלק מן העלילה המאוד לא שלווה. היא נסבה סביב רווקה תל-אביבית ויחסיה המכאיבים עם טייס, שהוא מושא לאובססיה קלינית. אסיה, גיבורת 'ורק אנחנו נדע', היא גם המספרת העוקצנית ורבת-המלל שלו, בעלת אספירציות להפוך לסופרת. היא מתעוררת מהאזעקה בשש וחצי ואינה מצליחה לקום אל חדר המדרגות, כי זה "אחרי לילה שערבבתי מסקל עם שמן קנאביס מול פרקים ישנים של חברים בנטפליקס... אני רגילה לקום ב-11 לפחות". כאשר היא צופה באלה בן עמי "בוכה לדני קושמרו שחטפו את אבא שלה" היא מודה "התכדררתי לתנוחה עוברית ושהיתי שם אני לא יודעת כמה זמן".
מסתבר שלא הרבה, כי היא מרותקת למסך וצורכת את כל החומרים הוויזואליים בלא הימנעות אקטיבית: "בליל של עדויות ומילים וגניחות... וסרטונים על סרטונים של ראשים מעוכים ואנשים שרופים וסתם אנשים מהרחוב בעזה שצוהלים מעל גופות, שזה נראה לי בעיקר מוזר כי מי נהנה לראות מעיים שפוכים, זה סתם מגעיל".
מאורעות בעלי נפח היסטורי מן התקופה האחרונה, כמו למשל "ליל גלנט" או היומיום שאחרי הטבח (שהיא מתארת כ"המדינה סביבנו כבר לא הלכה פייפן, היא הייתה בפוסט-פייפן") מתוארים בספר האינטנסיבי הזה כקרע בל יאוחה. הוא משולב עם העיוותים הפסיכולוגיים של הגיבורה ועם טראומות העבר שלה, שנדמה שאין מהן מוצא. אלה הם ימי שיא של התפרקות, לאומית ואישית כאחד, והספר אינו משתמש בחוץ כדי לייצג את הפנים, אלא מציג את שניהם במרחב גס אחד דרך תודעתה המתנסחת ללא הרף של הגיבורה.
אבשלום, הטייס הנשוי, שאחריו היא נוהה מאז הכירו בטייסת במהלך שירותה הסדיר, אמור לצאת להילחם. אסיה נשארת בעורף כאשת מילואימניק בעיני עצמה. היא מתחילה לנהל רומן עם אשתו, ומרוב חוסר שליטה ותסכול, מתוודה שהיא מפנטזת שימות "ואני אגדל את הילד שלכם ונתחתן... ואני אוהב אותו כמו מאהב וכמו צאצא במקביל".
אסיה היא גיבורה עם נקודות עיוורון רבות, לגבי עצמה ולגבי המציאות סביבה. כשהיא מספרת על עצמה היא מציגה מצג שווא של מודעות עצמית בשל יכולת הביטוי הגבוהה שלה ומהירות מחשבתה. בכל יצירה שבה המספר-הגיבור מתאפיין במין מוגבלות (תהא זו הפרעה נפשית כמו אובססיה, או יהירות כמו במקרה של המלודרמות מאת אוסטן, או פשוט חוסר ידיעה), צריך המחבר לנהל את חוויית הקריאה של קוראיו באופן עדין ומניפולטיבי גם יחד. כאן המחברת, שמצטטת לכל אורך היצירה את הגיבורה שלה, המאובחנת כמאנית-דפרסיבית ואינה מסוגלת "פשוט לצאת לעבודה ולפרנס את עצמי", כמו אובדת בתוך הלך הרוח של הגיבורה האקססיבית שלה, אשר משלמת מחיר נפשי של חיים בטראומה מתמשכת.
מעל לראשה של הגיבורה היא יכולה להביע כלפיה שיפוט או להציע חמלה, אבל כאן קשה לפרש את תפקידה של אסיה במערך הרטורי-ערכי של היצירה. אם זוהי יצירה פוליטית פמיניסטית, אז קולה של אסיה משתלט על כל חלקת מציאות ומשמיע את בעבועה של החרדה תחת כל אינטראקציה, כאשר הקומפולסיביות שלה הופכת בה-בעת למפלט וגם לכלא. אוצרי מבקשת לפרק מנגנוני תודעה ישראליים, שמתקיימים במרחבים ציבוריים ואינטימיים כאחד.
היצירה הייתה מרוויחה עומק אתי וריאליסטי לו הייתה כתובה מנקודות תצפית משתנות, על ידי מספרים שונים או בידי מספר יודע-כל. אסיה בוטה וחשופה, מושחזת, פגומה והומוריסטית, אבל האתגר התמאטי של היצירה לא קשור רק אליה, אלא גם לדיון בהכרעות של בחירה: על מה לוותר ואת מה כדאי לשכוח. אסיה אומרת "אני פשוט כותבת את הספר הזה בשביל הממשות", אבל הממשות היא לא חוק טבע, אלא גם מה שאנחנו יוצרים במו ידינו, למשל באמצעות שפה. •
