אול רייט. גוד נייט. // הלגרד האוג } תרגום: טלי קונס } ספריית רות } 139 עמ'
ב-8 במרץ 2014, מטוס בואינג מסוג 777, על 239 נוסעיו ואנשי הצוות שלו, נעלם, במה שמכונה עד היום "תעלומת המטוס המלזי". באותה שנה החלה הלגרד האוג סופרת ובמאית תיאטרון גרמנייה לעקוב אחרי "היעלמותו" של אביה בין ה-76 אל מחשכי הדמנציה. "אפשר לספר את הסיפור של טיסה MH370 כאילו היתה הנסיעה שלו. מעכשיו ובמשך שמונה שנים אנסה להבין את אי הוודאות ההולכת וגדלה. את היעלמותו", מסבירה האוג את הבחירה המוזרה לשלב בין שני הסיפורים.
הטקסט מחולק לשמונה פרקים לפי שנים. בתוך כל פרק פסקאות קצרות, חלקן אפילו בנות משפט או שניים; כמו שירה, כמו מידע. הכתיבה עצמה גם היא בת כלאיים, או דו-משמעית: משפטים קצרים שמייצרים יובש מרגש. דמותו של האב, אף שהיא חלקית, מרתקת ונוגעת ללב, בהומור שלו, בתשוקתו להיות מובן, בחייו האמיצים ובתיעוד שהשאיר מהם, בעיקר על שנות המלחמה: "זה קרה בשקט בשקט — צעד אחרי צעד: הכרזות הנצחון במקלט הרדיו העממי התמעטו, הצעקות התרבו. הכוחות הגרמניים המנצחים פתאום רק עמדו בפרץ בגבורה".
מבחינה ספרותית יש משהו מלאכותי ולא מדויק בשילוב של סיפור התקדמות הדמנציה עם תעלומת המטוס. התעלומה, נראה, משמשת מעין תיבול לסיפור האישי, שעם כל הכאב שבו, הוא אינו מסתורי ואינו ייחודי, גם ההגדרה שלו כ"חוסר ודאות", אינה מדויקת. הניעה המתמדת בין סיפורו של האב לסיפורו של המטוס עושה פעולה כפולה: היא מחלקת את הספר למקטעים קצרים – ובכך קריאים יותר, מתאימים יותר לרמות הקשב שלנו. מאידך, הפורמט אינו מאפשר להיסחף באף אחד מהסיפורים, לא בסיפור חקירת היעלמות המטוס ולא בסיפור הידרדרותו של האב. הוא לא יוצר יופי או בהירות, אלא פוגם בשניהם. ברגעים שבהם יש דמיון בין סיפורה של האוג לסיפוריהם של קרובי המטוס הנספה, נוצרת אפילו תחושה של שרלטנות טקסטואלית, שבר-קלישאתי עגום. (למשל, המשפט "יש ימים שהוא מאמין שחיים חדשים הם בגדר האפשר", נאמר על ידי קרוב משפחה של אחד מניצולי המטוס, אבל ממוקם בטקסט מיד אחרי פסקה שבה מתוארת יציאה מוצלחת של האב לטיול. יש שיתמוגגו מחיבור כזה, למרות שמדובר בתחבולת קונטקסט זולה למדי. לעזאזל, נותר איזה טקסט בעולם שאינו סימבולי?).
האוג היא כותבת חכמה, לפיכך עלינו להפעיל אמפתיה – או שאולי זה אמון? — כלפי המהלך הספרותי עצמו: להבין שההימנעות של האוג לשהות בתוך הסיפור של אביה, לגדוע אותו בתעלומה עולמית, בטרגדיה של רבים – היא הסיפור עצמו. כלומר, לכאורה אנחנו ניצבים מול שני סיפורים – היעלמותו של מטוס ודעיכתו של אדם – אבל הסיפור הוא אחד: סיפורה של בת שמשתמשת בסיפור גלובלי כדי להאיר סיפור אישי, שנזקקת לבריחה, לקונטקסט, לכפל משמעות בדרך הפרידה הבודדה והעצובה מאביה. "גושי טקסט שלמים הם אחידים ולוגיים. אפשר לעקוב אחריהם. אבל: כל החלקים יחדיו אינם מובילים לשום מקום. הם לועגים זה לזה". האוג מתייחסת כאן לאופן התקשורת המידרדר של אביה הדמנטי, אבל יש להניח שהיא מבליעה אמירה ביקורתית על הטקסט שלה עצמו. במקום אחר, לנוכח ריבוי הספרים על תעלומת המטוס המלזי, היא שואלת: "האם כתיבת ספר עוזרת?"
במידה רבה, 'אול רייט. גוד נייט' הוא סיפור על העידן הזה. אנחנו קוראים את הספר בשיאו של "עידן המידע" – במאית תיאטרון גרמנייה יכולה לשבת בו בביתה ולחקור את תעלומת המטוס המלזי, לקשר עוד ועוד סיפורים, להוסיף חלקים לפאזל – אבל הפאזל לעולם אינו מושלם: הוא מתחלק שוב ושוב לחתיכות קטנות יותר, הוא מתרחב, אך חוסר הוודאות מתגלה כחומר יציב, היא גדלה יחד עם היאספות הידע. חוסר החפיפה בין המילה "מידע" למילה "ידע" הולך ומתחוור. המלחמה הנוכחית היא מופע מובהק: אנחנו מוצפים באינסוף פיסות מידע – שמות של אתרים מופצצים, החלטות ביניים של דרג מדיני כזה או אחר, אחוזי משגרים – אבל כמות המידע אינה הופכת ליותר ידע. זה גם לא "נהפוך הוא" — אנשים בעבר לא ידעו יותר. הם פשוט שהו בחוסר הוודאות, המתינו לשליח שיגיע משדה הקרב המרוחק ואחר כך לעיתון של מחר בבוקר. הבעיה שלנו, כרגיל, היא עם האשליה: מידע מתחפש לידע, פרשנות מתחפשת לוודאות, אפשרויות מתחפשות לנתיבי מילוט.
לקראת סוף הספר, האוג משוחחת עם סדימנטולוג שחוקר את קרקעית הים. הוא מתייחס לעבודתו, אבל מספק משפט שכדאי לשנן: "אין שום ודאות, לשום דבר בחיים. רק סבירויות. אנחנו מחשבים את הסבירות, וסוכנויות ביטוח קובעות דמי ביטוח".
