״בואו לאכול איתי״ היא אחת התוכניות הכי טובות בישראל, אי של יציבות בעולם הכאוס, מספקת את הסחורה פעם אחר פעם כמו לצפות ב״חברים״ בפעם המיליון. המעריצים מכירים את כל הפרטים הקטנים ויודעים היטב מה הולך להגיע (לדוגמה: מישהו שמצהיר ״אני לא אוהב בצל״ ומיד אחריו מישהי תגיד ״אני מתה על בצל״) - ובכל זאת צוחקים כאילו הם ראו את העריכה הזאת בפעם הראשונה.
פורמט מנצח וצוות מנצח לא מחליפים, עד שזה יימאס. לפי איך שזה נראה, התוכנית יכולה לרוץ עוד 20 שנה לפחות. יש לה כבר את המקום שלה בהיכל התהילה של הטלוויזיה הישראלית, אם אפשר קצת להגזים.
פורמט הפסח הוא לא חדש, ולמען האמת הוא עוד תירוץ לעשות מעין עונת VIP - אבל לא מהליגה של חיים כהן. מי שגגב את ההצגה בפרקים הראשונים הוא טל רשבסקי, המסעדן שהפך לוויראלי עם הכינוי ״פסטה נאצי״. הדימוי שלו נולד מדוקו קצר שהציג אותו כבעל מסעדה קשוח שמסרב להיענות ללקוחות — פותח מתי שבא לו, לא מתרגש מביקורות, ובעיקר לא מוכן להתנהג כמו נותן שירות מתחנף.
אבל ב“בואו לאכול איתי” רשבסקי מתגלה כמעט כהפך הגמור מהמיתוס. לא מפלצת שירות ולא דמות טלוויזיונית מנופחת, אלא איש די פשוט, חביב ואפילו קצת ביישן. מישהו שלא משחק את המשחק של כוכבי הרשת ולא מתאמץ להיות מותג - בעידן שמשפיעני רשת שפותחים מסעדות הם לקקנים בלתי נלאים שמתחנפים לעוקבים שלהם בכל הזדמנות והם בעצם פרסומת מהלכת לכל מי ששם קצת כסף. וככה האוכל שלהם גם נראה: בטעם של חסות למותג גדול. אבל משום מה, הלייקים ממשיכים לזרום ואף אחד לא חושף את השקר.
לא קל להתעסק באוכל בימים האלה, אבל זה מה שאנחנו עושים גם בימי שלום. מרגיש קצת לא נעים להתחיל לצחוק מעקיצות בין אורחים כאילו התאריך הוא ספטמבר 2023, אבל כבר אין ברירה. אין לימודים ועולם התרבות לא קיים אז לפחות יש משהו מבדר בטלוויזיה. לנצח כל הזמן זה בטח משעמם, אבל ״בואו לאכול איתי״ מנצחת בסטייל, היא אפילו לא צריכה להתאמץ. היא לא צריכה לקרוא לעצמה ״אסקפיזם״ ואפילו לא צריך פרומואים מפוצצים, הקהל כבר מכור. בדיוק כמו ״הפסטה נאצי״ היא לא צריכה להתנצל על כלום.
