אלה ימים של גדולה ואלה ימים קשים. אלה ימים של ניצחונות אבל גם ימים שיש בהם הרבה כאב. ימי תהילה אבל גם ימים שמתישים את הנפש. אין שגרה, אין שקט. לעיתים נדמה כי אלה ימים של דכדוך, וברגעים אחרים אלה נראים לגמרי כמו ימים של תקווה.
ולא. אין באמת סתירה בין הדברים שאנחנו מרגישים: אנחנו במלחמה צודקת וקשה, מלאת הצלחות ומעוררת גאווה, אבל גם מלחמה ארוכה ומעייפת. מותר להרגיש קושי, חשוב להכיר גם בטוב.
אני לא יודע אם זה עדיין קורה, אבל רבים מבני דורי יודעים את שירת הים בעל פה. היה מקובל לדרוש זאת מאיתנו בבית הספר. אנחנו בשביעי של פסח כעת שבו נהוג לקרוא את שירת הים. הרגע הנשגב באירוע הזה הוא כמובן הרגע שבו הים נפתח לשניים. מדובר בקרשנדו היסטורי (או ספרותי) מטורף. אבל מה שקרה רגע אחרי שהים נבקע לשניים הוא מקסים לא פחות: אנשים שרו ביחד. היה זה מופע של אחדות והכרת הטוב.
וזה לא שהכל היה טוב, בואו. אנחנו אמנם מדברים על אנשים שניצלו הרגע מהמצרים, אבל מדובר גם בפליטים, אנשים בלי בית, אנשים שחיו בעבדות ועברו טראומה קשה. היה להם על מה להתאונן. אבל ברגע הזה הם בחרו להיות בהודיה.
וכשבני ישראל שרו את שירת הים מרים ניגנה בתוף ויש מדרש שתוהה מאיפה היא הקריצה תוף פתאום. התשובה: היא נערכה לזה מראש. תחשבו על זה. אנשים בורחים על נפשם, בקושי מצה יש להם בתיק, אבל היא מביאה תוף. השירה בעיניה איננה מותרות של אנשים שבעים, אלא כלי כמעט הישרדותי של מי שמסרב לתת רק לטראומה להגדיר אותו.
אלה ימים לא פשוטים, אבל גם ימים של נס. אלה ימים שיש בהם לעיתים תחושות סותרות.
אלה ימים של שירה.
