לפני 100 שנה יהודים עצמאיים שמקיימים חיים חופשיים במדינה ריבונית היו חלום שקשה לדמיין, אך כטבעם של חלומות שמתגשמים ‑ הם הופכים להיות פחות מסעירים, משעממים במידה, וגם פגומים בדרכם. מציאות. קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל הפכה את הציונות מאידיאולוגיה לחיים עצמם.
מעולם ישראל לא הייתה חוף מבטחים נוח, היא תמיד דרשה מאמץ וגם הקרבה, אבל אחרי 7 באוקטובר גם אמיתות מנומנמות התעוררו בעוצמה אחרת. לא רק בשל גודל האסון, אלא גם בשל עומק השבר החברתי. השנתיים וחצי האחרונות הציפו בעוצמה שאלות קיומיות ואידיאולוגיות. הציונות, שכבר זכתה להפוך לקלישאה ואז להישחט מכל כיוון פוליטי, שבה לקדמת הבמה ומייצרת כותרות. בישראל מתחדדת הדרישה הרחבה ל"ברית משרתים" ורוב ציוני בממשלה. מחוצה לה, באירופה ובארצות-הברית, מתחולל מסע דה-לגיטימציה והוקעה של הציונות כולה כתנועת אפרטהייד גזענית וקולוניאליסטית. קבוצות יהודיות קיצוניות הרואות בגזל, אלימות וטרור ביהודה ושומרון את "הציונות החדשה", מזינות את אותה מגמה, שתופסת תאוצה גם בקרב צעירים יהודים בתפוצות שמנפצים את התפיסות הציוניות השמרניות של הוריהם. כעת, מרגע ששבה לקדמת הבמה, הציונות כבר איננה עוד סוגיה היסטורית - אלא מאפיין זהותי שעלינו להידרש אליו.
2 צפייה בגלריה
חנה סנש. צוואה בארבע שורות | צילום: ארכיון חנה סנש, הספריה הלאומית
(ארכיון חנה סנש הספריה ה יא ומית)
ברגע הזה כדאי לשוב אל מנסחיה של הציונות בראשית דרכה. לא רק אל ההוגים והמדינאים הגדולים, אלא גם אל המיתוסים. אל הסיפורים שעיצבו אותה ואת המדינה הצעירה שקמה. אז, כהיום, לציונות פנים רבות. אילו מהם נרצה להעלות על נס? בתוך תנועת המטוטלת הזו, בין מי שרואים בציונות פשע לבין מי שמשתמשים בה להכשרת פשעים, אפשר למצוא מצפן בהיר בין סיפורי ראשית היישוב. מצפן לציונות הומניסטית, חלוצית, אמיצה. כזו שדרושה לנו היום יותר מאי פעם.
הסיפור שראוי להשיב אל קדמת הבמה הוא של חנה סנש וחבריה, צנחני היישוב. המיתוס שלהם זכה לאין ספור עיבודים, תיעודים והנצחות. החבורה הצעירה שצנחה ב-1944 באירופה הכבושה כדי להציל יהודים ממוות זכתה להפוך למיתולוגיה, למרות שהם כשלו במשימתם. יהודי אחד לא ניצל בזכות המבצע ההוא. גרמני אחד לא נהרג. אך למרות הכישלון, סיפורם הצליח להשפיע עמוקות על המדינה שבדרך.
כעבור 82 שנים, אחרי השירים שהולחנו והקיבוצים שהוקמו והפאתוס שאפף את החבורה, שב אל פרשת הצנחנים הסופר והעיתונאי מתי פרידמן. בספרו החדש והמצוין "לחפש בן אדם" (הוצאת דביר) הוא עושה את מה שהוא עושה הכי טוב: מלקט בארכיונים, בראיונות ובמסע עצמאי ברחבי אירופה את שברי המיתוס, ומרכיב אותם מחדש לכדי תמונה מרהיבה ונוגעת ללב. כזו שרלוונטית ודחופה לנו יותר מאי פעם.
*
הכוח של צנחני היישוב היה השילוב ההרמוני בין רוח גדולה למעשים גדולים. המעשים לא נמדדו במבחן התוצאה בלבד (שם הם נכשלו), אלא ביכולת שלהם לספר סיפור אחר על היהודי החדש ולסמן דרך לרבים: הפעולה עדיפה תמיד על הישיבה מהצד; הרוח והתרבות אינן מותרות, הן הליבה וההצדקה המוסרית. עברו מאז יותר מ-80 שנה ועם מה נותרנו? מי ששוקדים על לימודם נשענים על אחרים שילחמו, יפרנסו ויבנו. המדינה הציונית הקימה במו ידיה את המבנה המעוות הזה. אנשי התרבות והרוח בזים לכוח ומתחפרים במגדלי שן, ואנשי המעשה לועגים לתרבות ולרוח, ולא מוצאים בהן ערך. אבל המציאות הזו אינה גזרת גורל.
את התשובה אנחנו יכולים למצוא בסיפורה של חנה סנש, הנערה ש"אדם" הייתה ככל הנראה המילה האהובה עליה בעברית. היא מופיעה כמעט בכל שיר שכתבה. כבת לאב סופר ומחזאי, היא הייתה רגישה במיוחד למילים. כבר בגיל 15 הכריזה ביומנה על חלומה להיות סופרת. שנים בודדות אחר כך תכתוב באותו יומן על חלומה להיות ציונית. ובכרטיס הלוחמת שלה ייכתב: "נכונה לכל משימה".
יש קשר הדוק בין הנקודות הללו. הרצל, מחזאי ועיתונאי, הצליח להנביט את הנבט העדין של מדינת היהודים באמצעות דמיונו בלבד. דווקא בעיתות מצוקה, עמד לרשותם של יהודים בכל הדורות כלי רב עוצמה ‑ התרבות. אוריינות גבוהה, כתיבה, קריאה ותרבות פרשנית ענפה היו עבורם מגן ומשענת. גם אנצו סרני, מפקד המשימה ומי שהכשיר את הצנחנים ולבסוף הצטרף אליהם בעצמו ונתפס, היה בכלל סופר. הוא חלם על כתיבת היצירה הגדולה שלו רגע אחרי שיציל את בני עמו מכליה. במחנה הריכוז דכאו, מקום שאין נורא ממנו, נמצא כרטיס האסיר שלו, שמלמד משהו על הרוח הגדולה ההיא. תחת השם הבדוי שלמה ברדה הציג את עצמו הקיבוצניק הלוחם כפרופסור לפילוסופיה מירושלים. זמן קצר לאחר שהגיע לשם ‑ נרצח.
אהבת החוכמה, אהבת המילה, קשורות בקשר הדוק לאהבת האדם. הומניזם במובנו הפשוט. התובנה הבסיסית שכל אדם נברא בצלם וראוי לחיים ולכבוד לא נוגדת שייכות, לאומיות, מאבק. גם לא מלחמה. המלחמה נועדה להצלה והגנה. לא לחינם זה השם הנבחר לצה"ל ‑ צבא הגנה לישראל. עדינות הנפש איננה המצב ההופכי של יוזמה, פעולה או אומץ לב. כשכוחות צה"ל נכנסו לעזה בראשית המלחמה עמד מפקד צעיר, לוטם פרן פרח, והקריא את השיר הראשון שכתבה סנש בעברית:
בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְׂרֵפָה,
בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,
הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,
לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן-אָדָם.
הוא צייד את לוחמיו ברוח קרב, עזות נפש, מוכנות להרוג ולהיהרג דווקא בכך שהזכיר להם שמלחמה יכולה לרדד את האדם ליצרים הנמוכים ביותר ‑ אכזריות, אגואיזם ורוע. השיר של הצנחנית שלא שבה היה שם כפנס זעיר בעצמו, מזכיר את ה"לשם מה". לא ספרטה, אלא מאבק עבור החיים. הסרטון ההוא הפך לוויראלי, אבל מאז המלחמה קיבלה עוד פנים רבות. המציאות הקיצונית ממילא תודלקה השכם וערב בקריאות נקם. קריאות שהפכו גם למעשים.
*
הרוח לבדה לעולם לא תוכל למציאות בלי המעשה. וזו אולי התפיסה הציונית הבסיסית ביותר. לפעול, גם אם הסיכוי קלוש, גם אם מדובר בהימור, גם אם לא נצליח. גם אם יש מי שבוחרים לא לקחת חלק ולעמוד מנגד. החלוציות הזו היא הבסיס לאומת הסטארט-אפ. עצם הפעולה, היוזמה, לקיחת האחריות ‑ היא אתוס ישראלי שנוסף כשכבה חדשה על הסיפור היהודי. זה נכון לאותם חלוצים שהגיעו לארץ שממה, ונכון גם היום. פרידמן עצמו, מחבר הספר, הגיע לארץ לבדו בגיל 17 מטורונטו. הוא שלח מכתב לקיבוץ מעלה גלבוע והציע לתת יד בכל מה שיידרש. כך נחת במחלבה. לא ב-1940, אלא ב-1995. שנים אחרי יצטרפו אליו גם הוריו ואחותו.
פרידמן, שמנסה להבין את אותם צעירים, אולי בשביל להבין קצת יותר את עצמו, לא לבד. במלחמה נהרגו חיילים בודדים רבים. הם הגיעו מארצות-הברית, קנדה, צרפת, רוסיה, הולנד. הם באו לקחת חלק במפעל הגדול הזה. המעשים הגדולים, האדירים, שנעשו בשנתיים הללו, מדגישים את החידלון שפושה במרחבים משמעותיים כל כך בהנהגה.
רגע לפני שנפרדת סנש מחברה למשימה וחוצה את הגבול, כשהיא יודעת שייתכן שלא יתראו שוב, היא לוחצת את ידו ומעבירה לו פתק קטן. פתק עם מילים של שיר. הלוחם הציני משליך אותו. הוא לא סנטימנטלי. אבל אז מתחרט ושב על עקבותיו. בפתק ההוא, בעיפרון, היא כותבת צוואה בארבע שורות:
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,
אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.
אַשְׁרֵי הַלְּבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹּל בְּכָבוֹד.
אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.
שיר הלל לפעולה, או מכתב התאבדות. אין לדעת. אבל הבנה פיכחת של המציאות. יעברו ימים רבים בין כתיבת הפתק להוצאה להורג בכלא. ועוד חודשים עד שיוודע גורלה. "חנה היא סמל השליחות לא בשל הישגיה הצבאיים ‑ לא היו כאלה. אבל השליחות היא לא צבאית, היא ספרותית. וחנה היא הכותבת הטובה ביותר שלה", כותב פרידמן. חנה סנש ידעה לנסח את ה"למה". ואוחזת משהו ממה שכל כך חסר לנו.
בעולם שמכור לאנטי-גיבורים, למינוריות, לציניות ולפירוק שיטתי של מיתוסים, אין ואקום. חברה, כל חברה, זקוקה לגיבורים. את הצורך הזה יכולים למלא קולות לאומניים, קריאות נקם, או דרישות לפטריוטיות שטחית ומרכינת ראש. אל הוואקום הזה מתפרצים גם קולות אוניברסליים שחושבים שבעיית היהודים תמה, ואין לנו כל צורך בבית לאומי או בהגנה. אבל המעשה הציוני אינו מסתכם בביקורת. הוא קורא לנו לפעול ‑ ולהציג סיפור מתחרה לסיפורים הללו.
חנה סנש היא הגיבורה לה אנו זקוקים. היא וחבריה, שכבר הפכו למיתוס ואז לפלקט, ראויים לזריקת חיות וזיכרון. הם מספרים לנו את עצמנו בצורה רלוונטית מתמיד. את מי שאנו יכולים להיות. זכרו את הגיבורים ההם. את אנצו סרני הפילוסוף הפציפיסט שהגן על שדות גבעת ברנר במקל, ואז נשא נשק וקפץ אל עורף האויב בשם קדושת החיים. את חיים חרמש, ששרד בעור שיניו את המשימה והפך לעד כמעט יחידי של מה שאירע שם. חרמש, שסירב לראות בעצמו גיבור, עבד בכל עבודה נדרשת בקיבוצו כפר גליקסון. על קיר האסם הוא מצויר ללא מדים או נשק, אלא כחקלאי. את חביבה רייק הסוערת, הנכונה לכל המצאה ואילתור. את הילדה חנה שחלמה להיות סופרת והפכה לציונית.
*
ספרו של פרידמן מוקדש לשניים: החטוף הרש גולדברג פולין, שנרצח במנהרות חמאס, והחייל יובל שהם שנפל בעזה. שניהם בנים של חבריו. ליובל היה בטנק מדף קטן עם ספרים רבים. הוא היה הומניסט גאה. הרש, שאיבד את חברו ואת ידו, הצליח לשמור על צלם אנוש גם במקום החשוך מכל. יובל והרש לא לבד. ישנם רבים רבים, בין החיים ובין המתים, הנושאים את הרוח הגדולה הזו. אין להם רייטינג או כותרות, אבל הם העתיד. הם סיפור שווה להשקיע בו. עלינו להילחם על הסיפור הציוני, גם לכבודם.
