מלחמת שאגת הארי נכנסה להקפאה, ובירושלים מתחילים לעכל תוצאות המערכה. לפי שעה, נראה שישראל השיגה ניצחון טקטי, שמתורגם בשדה המדיני להפסד. צבאות ישראל וארה"ב אמנם החיזרו את השעון האיראני כמה שנים לאחור, אך המלחמה מסתיימת עם יותר סימני שאלה מתשובות.
האם ישראל וארה"ב ניצחו במלחמה?
אין חולק: צה"ל וארה"ב הנחיתו מכה קשה על איראן. חוסלו עשרות מנהיגים ובראשם כמובן המנהיג העליון עלי חמינאי, נפגעו קשה יכולת שיגור הטילים האיראנית, מפעלי התעשייה הצבאית ואולי גם פרויקט הגרעין. אבל השאלה האמיתית אינה מה הושמד, אלא מה השתנה.
שלוש מטרות העל שהוצגו: עצירת הגרעין; חיסול איום הטילים ויצירת התנאים לחילופי שלטון לא הושגו במלואן. המשטר בטהרן עומד על כנו, מצבור האורניום המועשר ל-60 אחוזים עדיין חבוי במעמקי האדמה וכל הדיבורים על מבצע קרקעי לחילוצו נעלמו, ותוכנית הטילים – גם אם נפגעה – רחוקה מחיסול. ערי הטילים של איראן עמדו בהפצצות האדירות של פצצות חודרות הבונקר של ארה"ב. ישראל וארה"ב שיחקו "חתול ועכבר" עם מנהרות הטילים, אלא שהאיראנים למדו את השיטה והצליחו להערים על הצבאות. גם אם בסופו של דבר יכולת השיגור של איראן נפגעה, היא המשיכה לשגר לעבר ישראל מדי יום כ-15-10 טילים בליסטיים שהכניסו מדינה שלמה למקלטים. התדרוכים הישראלים על השמדת 80 ו-90 אחוז ממאגרי הטילים והמשגרים התגלו כאופטימיים מדי. לפי הערכות גם היום יש בידי איראן כ-1,000 טילים בליסטיים והיא הייתה יכולה להמשיך בהתשה הזאת עוד חודשים. התוצאה: ניצחון טקטי ברור, אך ללא תרגום להכרעה אסטרטגית. במילים פשוטות, צה"ל ניצח בשדה הקרב, ישראל הפסידה בשדה המדיני.
המלחמה באמת הסתיימה או רק נדחתה?
הפסקת האש מוגדרת לתקופה של שבועיים שבהם אמורים להשלים את המשא ומתן על הסכם קבע, אך במזרח התיכון "זמני" הוא לעיתים קרובות "קבוע", אבל, יש תמיד סיכוי שהמשא ומתן ייכשל ונחזור ללחימה. מצד אחד: דונלד טראמפ מאותת שהוא רוצה לסגור פרק ולעבור לשיקום, לחץ פוליטי פנימי בארה"ב נגד המשך המלחמה עלול להקשות על טראמפ לחדש את הלחימה ודמויות כמו ג'יי. די. ואנס דוחפות לבלימה. כמו כן, בחירות האמצע בחודש נובמבר יוצרות קושי פוליטי לגרור שוב את ארה"ב ללחימה כאשר מחירי הנפט בירידה. מצד שני: הכוחות האמריקאיים נשארים באזור, סוגיות הליבה (גרעין, טילים, פרוקסי) לא נפתרו ואיראן עלולה להפר את ההבנות. המסקנה: לא "אם", אלא "מתי". חידוש העימות הוא תרחיש סביר מאוד, אולי לא בעוד שבועיים, אבל בהחלט בהמשך. האם ישראל יכולה לפעול לבד מול איראן? ספק רב. טראמפ נתן לישראל אור ירוק להתחיל בשתי מלחמות נגד איראן: עם כלביא ושאגת הארי, ואת שתי המלחמות האלה הוא הפסיק במפתיע. לישראל לא נותר אלא לציית ולהצדיע, או כמו שאמר בכיר ישראלי: "אנחנו זורמים עם כל מה שטראמפ יחליט".
מי ניצח בקרב על הנרטיב - ארה"ב, איראן או ישראל?
שלושת הצדדים מיהרו להכריז על ניצחון. טראמפ מציג הישג: עצירת מלחמה ופתיחת פתח להסכם; איראן מציגה עמידות: שרדה את המתקפה והמשיכה לירות עד הרגע האחרון; בישראל מנסים לשדר תיאום והצלחה, אבל בפועל איראן שומרת על המשטר ואף עשויה לקבל לגיטימציה בינלאומית. ארה"ב קיבלה הישג חלקי, בעיקר כלכלי עם פתיחת מצר הורמוז; ישראל כמעט שאינה נוכחת בשולחן קבלת ההחלטות. הקרב האמיתי שנשאר כרגע הוא תודעתי, ובו ישראל נמצאת בעמדת נחיתות. היא מואשמת שגררה את טראמפ למלחמה מיותרת ובתקשורת האמריקאית כבר מתדרכים בלעג כיצד נתניהו הטעה את טראמפ לצאת למלחמה, וכיצד התכניות של המוסד להפלת השלטון התבדו. מי שעומד מאחורי המתדרכים לא נמנע מלזרוק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס. בסוף, תמיד יותר קל להאשים בכישלון את הישראלים עם הפנטזיות שלהם.
אז מי הם המנצחים והמפסידים?
המנצחים: ארה"ב שעצרה מלחמה בלי להסתבך לעומק; המתווכות (ובעיקר פקיסטן, טורקיה ומצרים) שחיזקו את מעמדן; איראן ששרדה, ואולי אף תצא מורווחת כלכלית. המפסידה: ישראל. הישגים צבאיים ללא תרגום מדיני; ההרתעה נשחקה; הלגיטימציה הבינלאומית נפגעה; והשורה התחתונה, ישראל מסיימת את המערכה עם יותר סימני שאלה מתשובות, עם הישגים חלקיים – ועם תחושה ברורה של החמצה.
המלחמה עם איראן לא הסתיימה בניצחון חד-משמעי, אלא בפשרה עמומה. היא חשפה שוב את הפער בין עוצמה צבאית לבין הישג מדיני, ואת התלות הישראלית בהחלטות שמתקבלות בוושינגטון. ההבטחות היו גדולות – "הסרת איום קיומי", "ניצחון היסטורי", המציאות, לפחות לעת עתה, צנועה הרבה יותר. ואולי זה הלקח המרכזי: במזרח התיכון, גם מלחמות שמסתיימות, לא באמת נגמרות.
האם איראן תשתקם – ומה המשמעות לישראל?
כאן טמון אחד הפרדוקסים הגדולים. מצד אחד: איראן ספגה פגיעה קשה ביכולות צבאיות; תשתיות קריטיות נפגעו. ייתכן עיכוב של שנים בפרויקט הגרעין. שרים מדברים על כך שהחזרנו את איראן חמש-שבע שנים אחורה. מצד שני: הסרת סנקציות ופתיחת נתיבי הכנסה (כמו מצרי הורמוז והכנסה של שני מליון דולר על כל מכלית שתעבור במצרים) מייצרים אפשרות לשיקום כלכלי מהיר; שחרור משאבים שיכולים להיות מופנים חזרה להתחמשות. ובזירה הפנימית: המשטר נחלש, אך לא קרס. ייתכנו מחאות ואף טלטלה פוליטית, אבל גם תרחיש של הקצנה תחת משמרות המהפכה. המסקנה: איראן אולי נפגעה – אך לא הוכרעה. והיא עלולה לחזור חזקה, מנוסה ונחושה יותר.
האם הסכם הפסקת האש חל על לבנון או לא?
סביב העניין הזה יש סימן שאלה גדול ואנחנו שומעים גרסאות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. אם ההסכם חל על לבנון, המשמעות היא שאיבדנו כל יכולת להתמודד עם חיזבאללה וכתוצאה מכך מצבנו האסטרטגי לא זו בלבד שלא השתפר, אלא יכול להיות שהורע. בהודעת דובר צה"ל נכתב במפורש ש"בהתאם להנחיות הדרג המדיני, צה"ל נצר את האש במערכה מול איראן ונמצא בכוננות גבוהה בהגנה ונכון להגיב לכל הפרה. במקביל, בלבנון, צה"ל ממשיך בלחימה ובפעילות הקרקעית נגד ארגון הטרור חיזבאללה".
במקביל להודעה, צה"ל ביצע אתמול את התקיפה הגדולה ביותר ברחבי לבנון מאז תחילת המבצע. תוך עשר דקות ובמספר מרחבים במקביל: צה"ל השלים מהלומה לעבר כ-100 מפקדות ותשתיות צבאיות של ארגון הטרור חיזבאללה באמצעות כ-160 חימושים. מדובר במבצע הצבאי הגדול ביותר נגד חיזבאללה מאז מבצע הביפרים. זה מעיד על שני דברים: סיום המלחמה באיראן פינה קשב רב ומשאבים ללבנון. ישראל רוצה להספיק לפגוע בכמה שיותר מטרות של חיזבאללה שמא ארה"ב תכפה עלינו הפסקת אש גם בלבנון. צריך לזכור שבמהלך המלחמה באיראן האמריקאים לא מאוד התעניינו בלבנון, אך זה עשוי להשתנות עכשיו. במהלך המלחמה התעקשה ישראל שלא לכרוך בין הפסקת אש באיראן לבין הפסקת אש בלבנון. בישיבת הקבינט האחרונה נתניהו דיבר על כך שבשום אופן אסור לקשור בין הזירות וכי יעמוד על כך שישראל תמשיך בפעולה בלבנון. אלא שדיבורים לחוד ומציאות לחוד, בסופו של דבר מי שקובע זה טראמפ.
מה יהיה עם תימן?
במהלך המלחמה, המעורבות החות'ית הייתה מינימלית. “מס השתתפות” שהם שילמו לאיראנים ולא מעבר לכך. ייתכן שזה משום שאינם חשים צורך להיענות לבקשות האיראנים, או שמא מתוך חשש מתגובה אמריקאית או בגלל שהיה להם קושי מבצעי לשגר טילים? לא ברור, אבל העובדה היא שהחות'ים כמעט שלא היו מעורבים.
בלי ההסכם שאליו הגיע טראמפ, איך הייתה פועלת ישראל?
אלמלא הפסקת האש, ולמרות שהייתה קרובה למיצוי המטרות הצבאיות, ישראל הייתה ממשיכה במבצע. בהמשך לאיומי טראמפ על מתקני אנרגיה איראניים, ישראל הייתה פוגעת בתשתיות ומנסה להגיע להחשכת איראן. הסברה בישראל שהמשך המבצע היה מאיץ את הקרסת השלטון וגורר משבר כלכלי חריף שהיה מוציא את האזרחים האיראנים לרחובות. עם זאת, ישראל הכינה את עצמה לעצירת המבצע במועד הנוכחי.
האם המלחמה קירבה את המפרציות לישראל?
סעודיה ממשיכה לשבת על הגדר בכל הנוגע לישראל. המלחמה לא קירבה את הסעודים אלינו וזאת בניגוד לאמירותים, אשר מימשו לחלוטין את הקרבה האסטרטגית לישראל. האם המלחמה תקרב בסופו של דבר את הסעודים לישראל? בכלל לא בטוח, ואף ישנן אינדיקציות שהסעודים דווקא בחרו להיות בצד של פקיסטן וטורקיה, ולא בציר המתון של ישראל, הודו, איחוד האמירויות וכד'. ככלל, מדינות המפרץ התגלו במלוא חולשתן. אף אחת לא הצטרפה לתקיפה נגד איראן למרות שכולן התפללו שישראל וארה"ב יפילו את השלטון בטהרן, אבל הן גם הימרו שזה לא יקרה. כנראה ידעו שלטראמפ אין סבלנות למלחמות ארוכות ושהוא יקטע את המלחמה והאייתוללות יישארו על הרגליים ואחר כך יתנקמו בהן. לכן, הן העדיפו לספוג טילים וכטב"מים אבל לא לתקוף בחזרה. ללא ספק המפרציות שידרו חולשה, ונראה שהן ישלמו על זה מחירים עתידיים.
שאלת עזה.
במהלך המלחמה, עזה והפלסטינים נשכחו. זו תהיה טעות שלא להקדיש לעזה תשומת לב, משום שהיא עלולה להתפוצץ לנו בפנים. זהו אינטרס ישראלי מובהק לדרוש מטראמפ את המשך יישום התוכנית שלו. בורד השלום הציב דד-ליין לחמאס עד סוף השבוע הנוכחי לקבל תשובה האם הוא מקבל את מתווה הפירוק מנשק. המסר הוא ברור, אם חמאס לא יסכים להתפרק לפי התוכנית שהוצגה בפניו, צה"ל יקבל אור ירוק לפרק אותו. לגבי כוח הייצוב הבינלאומי, ה-ISF, כרגע ישנה דחייה בהקמתו בשל המלחמה באיראן. האם כעת לישראל יש לגיטימציה בינלאומית לפעול בעזה? בכלל לא בטוח.
האם הסכם הפסקת האש חל על לבנון או לא? סביב העניין הזה יש סימן שאלה. אם התשובה היא כן, מצבנו האסטרטגי לא זו בלבד שלא השתפר, אלא יכול להיות שהורע
