די נו, הרי כולנו יודעים שספרד תזכה.
למדנו את זה בתקופה ההיא של 2008 עד 2012. היא לא צריכה חלוץ מרכזי, הפעם גם אין לה שוער-על או בלמים מפחידים, היא סתם יחידה אורגנית אחת שזזה באחידות מצד לצד, בתנועה מושלמת וזורמת כמו משיחת מכחול. וספרד הזו משחקת אפילו יפה ומרגש יותר מאשר בימים של צ'אבי ואנדרס אינייסטה, הימים שבהם השחקנים פשוט ניסו להיכנס עם הכדור לשער במסירות.
יש נבחרות עם יותר כוכבי-על בוהקים, אבל הספרדים מביאים את הכלים החשובים באמת, התפקידים הכי משפיעים של 2026 בתוך ה-11 – לאמין ימאל שכבר מגיע עם ביטחון של זכייה ביורו ומשנה משחקים לבדו ביכולת אישית מהקו, והקשרים המרכזיים הטובים בעולם בהצטרפות מקו שני ומשחק ראש במצבים נייחים.
זו שוב אותה תחושה כמו אחרי יורו 2008, שאתה נמצא ביקום כדורגל שבו יש זן חייזרים אחד שיודע לנצח, והמון חלליות אחרות עם אורות זוהרים ועיצוב עתידני שחסרה להן רק פונקציה אחת – נחיתה ביעד. יש הרבה נבחרות שאפתניות שיגיעו לצפון אמריקה – באופן כללי, יש הרבה נבחרות שיגיעו לשם, נקודה – ורק אחרי הגמר ביולי תנחת עליהן שוב אותה הבנה מייאשת שהעולם התמודד איתה בסיום גמר 2010. שכשספרד הופכת את הכישרון והפילוסופיה לאפקטיביות, כל האחרות יכולות לבטל את מצעדי הניצחון המתוכננים ולהקצות את כוחות האבטחה להפגנות נגד ישראל. גם בזה ספרד ממש טובה.
