איראן בנתה תוכנית להשמיד את ישראל – והתוכנית הזאת התהפכה עליה. המנהיג הקודם שלה, חמינאי, כתב פסק הלכה (פתווה) שקבע כי אסור לבנות פצצה גרעינית, רק כדי לנסות ולהרגיע את העולם. ואז הוא קרץ למדעני הגרעין ואישר להם לא רק להעשיר אורניום, אלא גם להחיות את תוכנית הנשק. האסטרטגיה הייתה להפוך למדינה סף גרעינית. אולם במהלך המלחמה האתרים החשאיים הושמדו, המדענים סוכלו, וכך גם העוזרים שלהם והמנהלים שלהם.
הרעיון של איראן היה: נבנה תוכנית מבוזרת, ולכן לא ניתן יהיה לתקוף אותנו. הוא קרס. חיל האוויר ייצר עליונות אווירית באיראן ותקף שם ככל העולה על רוחו. ביום. בלילה. במערב. במזרח. במילים אחרות: ההונאה האסטרטגית נחשפה, התוכנית האופרטיבית קרסה. גם בחלומות הכי גרועים של משמרות המהפכה הם לא דמיינו שיאבדו את שמי איראן לישראל. איראן תמשיך לנסות לייצר פצצה גרעינית, אבל היא כבר אינה מדינת סף. היא מדינה שיש לה שאיפות גרעיניות ויש לה חומר מועשר שצריך לטפל בו. טראמפ התחייב להוציא אותו משם, בהסכם או בכוח. צריך לגלות ספקנות רבה לגבי הצהרתו ולזכור שזו אחריות שלנו ומחויבות שלנו.
צריך להיות עם רגליים על הקרקע. להסתכל למציאות בעיניים. לדעת שזו מלחמת אין ברירה, ודבר אחד ברור בה: ישראל היא מעצמה אזורית, ולכן היא פועלת, יוזמת ודוחפת קדימה. בקומה האסטרטגית יש הישג ענק מול מדינות הסכמי אברהם. הן בחרו להיות בצד של ישראל, מעמיקות את שותפות האינטרסים האסטרטגית. האם אין יותר אתגרים? יש, ורבים. האם הכל עבד כמו שתיכננו? לא. האם משמרות המהפכה הוכיחו עקשנות גם מול טראמפ? כן. האם העובדה שמצרי הורמוז נסגרו לא הייתה הפתעה לארה"ב וגם לישראל? כן. לא נערכנו לכך מספיק. האם יכול להיות שהיה אפשר לעצור את הלחימה אחרי שבועיים ולא להימרח 40 יום? אולי כן. האם זו מלחמת אין ברירה שחד-משמעית שיפרה את מצבה הביטחוני של ישראל? בוודאות כן. ועכשיו, עם הפנים קדימה. כמו שכבר כתבנו פה גם ברגעי האופוריה – מלחמה זה מרוץ שליחים. במזרח התיכון התוצאות נקבעות בבוקר שאחרי הבוקר שאחרי. צריך מרחק בלימה כדי להתבונן על ההישגים ועל הכישלונות. לא למהר לקבוע. מוטב ומותר להיות עם סימני שאלה.
וגם בהמשך, כאמור, יש עוד הרבה אתגרים. המון. כל משמרת צריכה לוודא שהיא מעבירה למשמרת הבאה מציאות ביטחונית משופרת. האם תומר בר, כאשר יעביר בעוד שבועות מעטים את המשמרת כמפקד חיל האוויר לעומר טישלר, יוריש לו מציאות משופרת ממה שקיבל? כן, עם סימן קריאה. האם גם טישלר יצטרך להמשיך להכין את החיל למשימות, ליישם תקיפות ולדאוג לחופש פעולה בכל מקום? התשובה היא גם כן. וכאשר הוא יעביר משמרת בעוד ארבע או חמש שנים, נבדוק גם אותו והאם העביר לבא בתור מציאות טובה יותר. זה נכון לגבי כל תפקיד, בדרגים הטקטיים ובקומה האסטרטגית.
מכאן ללבנון. האסטרטגיה של חיזבאללה בחצי השנה האחרונה הייתה ברורה: קצב השיקום שלנו יהיה גדול מקצב הפגיעה של ישראל. הישראלים יתקפו פה ושם, אנחנו נבלע את הצפרדע, לא נגיב, ובמקביל נוודא שקצב השיקום שלנו הולך וגדל. גם בלבנון, מלחמה זה לא טיול בפארק, אבל ב-40 הימים האחרונים מכונת המלחמה של צה"ל מייצרת מציאות ביטחונית משופרת. תוקפת. הורסת. יוזמת. קצב הפגיעה שלנו גדול בהמון מקצב השיקום שלהם. גם פה אין קיצורי דרך. נאיבי לחשוב שמה שלקח באיו"ש 24 שנים ועדיין לא הסתיים, יושלם בלבנון ב-40 ימים, מוצלחים ככל שיהיו. מה הלאה? צריך להמשיך לדחוף, לפעול וליזום להשלמת שינוי המפה הטופוגרפית במרחב המגע בלבנון: שיטוח הקילומטרים הסמוכים לגבול. סמוך למטולה ולאביבים אין מקום להרתעה או להתרעה. צריך נוכחות פיזית שלנו והיעדר אפשרות של פעילות מצד האויבים שלנו, לא היום ולא בעתיד. לכן, אין ברירה: צריך לשנות טופוגרפית את המרחב.
לצד זאת, יש צורך בתוכנית בינלאומית של מועצת השלום לפירוק חיזבאללה ושיקום לבנון. אנחנו מחכים לתוכנית שמונה הנקודות או 18 הנקודות של טראמפ ללבנון אחרת. מחכים לביקור של נוואף סאלם, ראש ממשלת לבנון, בבית הלבן. ובעיקר מחכים שכבר נגיע ליישום תוכנית שכזו. דבר אחרון ואולי הכי חשוב: המצב שברירי. מאוד. זה מחייב מוכנות ודריכות כאילו זה היום הראשון של המלחמה. זה נכון ברמת מפקד הכיתה וזה נכון לגבי משרדי הממשלה. הצבא כבר למד על בשרו שבמזרח התיכון יש רק שני מצבי יסוד: או מלחמה או מוכנות אובססיבית למלחמה.
המצב שברירי. מאוד. זה מחייב מוכנות ודריכות כאילו זה היום הראשון של המלחמה. הצבא כבר למד על בשרו שבמזרח התיכון יש רק שני מצבי יסוד: או מלחמה או מוכנות אובססיבית למלחמה