בפעם ה-38 יתקיים היום מצעד החיים, אירוע הזיכרון הבינלאומי הגדול ביותר לציון יום הזיכרון לשואה והגבורה, במסלול שבין מחנות ההשמדה אושוויץ לבירקנאו. שנים רבות צעדתי אותו עם אבי המנוח נח קליגר – האסיר הפרטי שלי, מספר 172345 – ששרד את מחנה הזוועות אושוויץ ואת צעדת המוות. "אני חוזר לשם כל שנה כי אני יכול להיכנס תחת שער 'העבודה משחררת' וגם לצאת בכל רגע שארצה", הוא נהג לומר, "זה הניצחון שלי".
בכל שנה אנחנו מלווים את שורדי השואה שמשתתפים במשלחת שיוצאת מישראל למצעד, ומתעדים את סיפורם. רובם חצו את גיל 90 וחלקם כבר בני 100, אבל הם איתנים ונחושים לצעוד על אדמת פולין המקוללת. אלא שהשנה, בצל המלחמה מול איראן וחיזבאללה, בוטלה בתחילה הגעתם של כ-1,500 משתתפים מישראל, בשל הקושי להבטיח את יציאתם וחזרתם הבטוחה.
בסוף, ברגע האחרון ובזכות הפסקת האש, הוחלט להוציא משלחת ובה 11 שורדי שואה בלבד. בין אלה שנשארו בארץ נמצאים כ-49 שורדי שואה שהיו אמורים להוביל את המצעד, משלחת ההייטק הישראלית, משלחת 7 באוקטובר של קרן מנומדין ובה שורדי שבי ומשפחות שכולות, משפחות מארגון אלמנות ויתומי צה"ל ועוד משלחות ישראליות.
אבל למרות זאת, הקול שלהם לא הושתק. במוסף יום השואה של "ידיעות אחרונות" בחרנו להביא השנה את סיפוריהם של 11 שורדים, כשמי שלא נכלל במשלחת המצומצמת צולם בארץ, במקום באתרי הזיכרון בפולין. כשברקע אזעקות וטילים, שורדי השואה צעדו את מצעד החיים שלהם כאן בישראל.
שורד מהגליל, שנמצא תחת איום מתמשך של רקטות וכטב"מים מלבנון, התעקש להגיע לירושלים לצילומים ביד ושם. שורדת מחיפה, שגם בגיל 100 לא מוותרת על שחיית הבוקר היומית, התייצבה לצילום בעיר שספגה אבידות קשות. מכל רחבי הארץ הם הגיעו, העיקר להשמיע קול. לזכור. להבטיח שלעולם לא עוד.
בפעם הראשונה, המוסף גם נותן מקום לסיפורה של "שואת הכדורים", גורלם של יהודי ברית-המועצות לשעבר המהווים כשליש מנרצחי השואה, דרך עדותן של שתי שורדות מקברי האחים הגדולים באירופה – באבי יאר ופונאר. לצידן גם שורדים ממדינות שבהן כמעט שלא נותרו ניצולים, כמו בלגיה ואיטליה, וסיפורה של זקנת השורדות בישראל.
"הזיכרון הוא פסיפס", אומר יו"ר יד ושם, דני דיין. "יש חשיבות לבקר במקומות שבהם התרחשו האירועים, אך חשוב לא פחות לשמוע את הקולות שמספרים את הסיפור האמיתי, מעבר לארכיטקטורה הנאצית או לאבנים הדוממות. זה התפקיד שלנו".
