שמואל עצמון עדיין לא מעכל את הבשורה הקשה שקיבל ביום הראשון של מבצע שאגת הארי. מרי אן דה ורה, אשתו של המטפל הפיליפיני שלו, ברני לבריאס, נהרגה מפגיעת טיל בבניין בתל-אביב. "זה היה שוק ענק למשפחה שלי", הוא אומר, "ברני מטפל בי במסירות רבה למעלה משנתיים, הוא חלק מהמשפחה ונמצא איתנו בכל מקום. בכל טיול בחו"ל, בארוחות שישי וחג. זה אסון גדול, אני עצוב ביחד איתו.
"ברני היה אמור להתלוות אליי גם למצעד החיים, אלא שהנסיעה התבטלה בגלל המלחמה עם איראן. היה לי חשוב להשתתף דווקא השנה במצעד, כדי לתת כבוד לנספים ולשמר את הזיכרון לאסון הנורא שקרה לנו. חשוב שתהיה לעם היהודי מדינה עצמאית, זה הדבר היחיד שיכול אולי למנוע אנטישמיות הרסנית".
שמואל הוא שחקן ובמאי, ומי שהקים את תיאטרון ה"יידישפיל" בארץ כחלק ממפעל חייו לשימור שפת היידיש. אבל סיפור חייו מתחיל הרחק מהבמה, בעיירה בילגוריי בפולין, שם נולד ביוני 1929 בשם שמואל וירצר. "נולדתי להוריי יצחק ופרידה, אח לרחל ולכרמלה", הוא מספר, "אח נוסף, יוסי, נולד בארץ. אבי היה מנהל בנק, הוא ייסד בבילגוריי בית ספר עברי והיה ראש הארגוון הציוני בעיירה. בימים של לפני המלחמה שמחנו בחלקנו.
"בשבתות הייתה כל המשפחה מתכנסת אצל סבא שלי ברוך יוסף רפפורט, שהיה מנכבדי העיר, לשמוע את הקידוש, לטעום מהגפילטע פיש המשובח ולסעוד עם כולם את סעודת השבת. הייתי בן יחיד בין כל נכדותיו של סבא שלי, והוא קירב אותי מאוד והיה מושיב אותי על ברכיו. הוא תמיד היה נותן לי פיסת חלה טבולה בוודקה. הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל שלוש וחצי, שאני מטפס על עץ אלון בחצר ביתנו. חלמתי להיות כמו טרזן. חופשי, חזק, מעופף בין ענפים וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה. הדמיון היה עבורי מפלט, ואפילו כינו אותי בפולנית 'גאפה' – ילד חולמני כזה, בוהה".
בספטמבר 1939, עם פלישת גרמניה לפולין, הגיע רגע שאותו הוא לא שוכח כל חייו. "משה קורנוורצל, מנהל בית הספר, נכנס לכיתה ולחש באוזנו של המורה שלנו: 'פרצה מלחמה'. אנחנו הילדים צהלנו באותו רגע, הבנו שיוצאים לחופש. אבל בתוך ימים ספורים הפכה התמימות לאפר", הוא מספר, "ב-8 בספטמבר בבוקר, בהפצצה הראשונה על בילגוריי, הבית שלנו קרס. נותרנו ללא קורת גג, אבל בנס נשארנו בחיים. בין ההריסות נותר ספר תורה שאבי החביא.
"זמן קצר לאחר מכן, בעקבות הוצאתו להורג של משתף פעולה מקומי, הפציצו הגרמנים את העיירה בעוצמה והעלו אותה באש. אלפי בתים נשרפו, והמשפחה נמלטה אל הנהר. אבא חזר אל הבית הבוער כדי להציל את ספר התורה, ואני רצתי אחריו עם דלי מים לסייע לו. כנגד כל הסיכויים אבא הצליח לחלץ את הספר מתוך הלהבות והוא קיים עד היום, הוכחה למעשה הגבורה של אבא שלי שהותיר בי רושם אדיר".
בילגוריי נשרפה כמעט כולה. "5,000 איש נותרו חסרי בית. הגרמנים המשיכו בירי ארטילרי כבד, זה היה אסון כבד", הוא אומר, "אני זוכר שכשהיו פצצות, אבא שלי היה משתיק אותי. 'תזכור בני', הוא אמר לי, 'אנחנו מפה עוד נגיע לארץ ישרואל, כי יש לנו תקווה'. הבנו את המצב החדש, והתחלנו לצאת איש-איש ממחבואו, לחפש מסתור ביערות שמסביב. לא אשכח את הריצה של אמא, שמשכה אותנו לבית היערן שבו הסתתרו משפחות שנמלטו מהעיר הבוערת. היא התחננה שיסתירו גם אותנו, ונתקלה בסירוב מוחלט כי הבית היה מלא.
"אבל דווקא הסירוב הזה, שוב מעשה ניסים, הציל את חיינו. ברגע שהתרחקנו נפלה על הבית פצצה, ורוב האנשים שהיו בו איבדו את חייהם. במשך ארבעה ימים הסתתרנו ביער ואז חזרנו לעיר, הפעם לביתו של ראש העיר שהיה ידיד קרוב של אבי. הוא הציע לנו מחבוא בעליית הגג, והסתתרנו שם חמישה אנשים בהודיה גדולה".
אלא שבעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב חולקה פולין והאזור עבר לשליטת הסובייטים. "רבים מהיהודים נמלטו מזרחה", מסביר שמואל, "וגם המשפחה שלי יצאה לדרכה. הצלחנו לברוח לחלק הרוסי של פולין, אך משם הגלו אותנו לסיביר, שם שהינו רוב ימי המלחמה. סבלנו מהקור הנורא ומרעב. אני זוכר איך אמא שלי הייתה מרפדת לנו את הנעליים הבלויות בעיתונים, כי לא היו לנו גרביים. בזכות קשרים שהפעיל אבי הגענו לאוזבקיסטן, מקום שממנו אפשר היה לעלות ארצה, אבל נתקענו שם".
לאחר שנות נדודים דרך אוזבקיסטן ומוסקבה, הצליחה המשפחה לשוב לפולין בתום המלחמה. שם נחשפו לממדי האסון: קהילתם בבילגוריי הושמדה כמעט כליל, ורבים נשלחו אל מחנה ההשמדה בלז'ץ, שממנו לא שבו. "המשפחה הגרעינית שלי שרדה, אך הסבים, הסבתות והדודים נספו. המציאות החדשה הייתה קשה מנשוא, וגם לאחר השחרור המשיכו גילויי אנטישמיות, כמו הפוגרום בקיילצה. ההבנה הייתה ברורה: אין עתיד ליהודים באירופה.
"הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית 'הקיבוץ' בקרקוב, הוכשרתי לעלייה, ואפילו השתתפתי בפעולות מחתרתיות של העברת נשק. במאי 1948, כאשר בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה, כבר הייתי בדרכי לארץ ישראל. ביוני עליתי עם כל המדריכים על אונייה שחנתה בגנואה והובילה נשק לישראל. הגענו אל חופי חיפה ואני זוכר שהרגשתי כאילו הגעתי לגן עדן. לאחר שנים של נדודים, רעב ופחד, סוף-סוף בית. מיד התגייסתי לגדוד החמישי של הפלמ"ח".
בגיל 19 לחם שמואל במלחמת העצמאות, ואחריה הגיע לתל-אביב: "התחברתי לתיאטרון אהל ונעשיתי שחקן ובמאי. שיחקתי שנים רבות בתיאטרון הבימה, הייתי ממקימי תיאטרון זווית – תיאטרון האוונגרד הישראלי, ו'סדנה למחזה מקורי'. השתתפתי גם במופעי בידור ביידיש, בין השאר בהרכב שכונה 'שלושת השמוליקים', עם שני ענקי התיאטרון שמואל סגל ושמואל רודנסקי. במקביל, נישאתי בארץ לבחירת ליבי הניה ז"ל והקמנו משפחה לתפארת". לזוג נולדו שני ילדים: השחקנית ענת עצמון והשחקן איציק עצמון ז"ל, שנפטר בטרם עת.
ב-1988 הוא ייסד את תיאטרון היידישפיל בשיתוף עם ראש עיריית תל-אביב דאז שלמה להט (צ'יץ) ז"ל. "היידיש שהייתה שפת אמי נתגלתה לי במלוא תפארתה בעבודה עם שמעון דז'יגאן", הוא מספר, "באחת ההצגות שהעלינו על במה בברלין, פניתי לקהל ואמרתי להם שלצד העובדה שאני נרגש להופיע מולם ולהצחיק אותם – הלב שלי תמיד יהיה עם הזיכרון הנורא של השואה. כאחד השורדים, לא יכולתי להשתחרר מזה שמברלין יצאה הפקודה לרצוח את העם שלי.
"שרת התרבות הגרמנית שנכחה בקהל הציעה לי בתום ההצגה לקבל מימון לייסוד תיאטרון חדש בישראל. אבל כשחזרתי לתל-אביב פגשתי את צ'יץ שאמר לי, 'אני לא לוקח כסף מהגרמנים. אתה תקים את התיאטרון בכסף של תל-אביב'. וכך קרה. זה ללא ספק הפרויקט החשוב ביותר בקריירה שלי, שנועד להנציח את שפת היידיש והתרבות היהודית".
לדבריו, "למרות שיש לי רקע דתי ואפילו הייתי חניך בבני-עקיבא, כאדם חילוני הזהות היהודית שלי תלויה ביידיש – בדיוק כמו שהזהות של יהודי ספרד תלויה בלדינו, והזהות של יהודי מרוקו תלויה בשפה המרוקאית-יהודית. הזהות שלנו לא יכולה להיות בנויה על כנעניות. הזהות היהודית שהבאנו מהגולה היא היסוד שסביבו הכל בנוי".
ב-1993 יזם שמואל את כנס "יום היידיש בכנסת" שבמהלכו התקיים דיון על חשיבות תרבות היידיש ושפתה כחלק ממארג התרבות המתחדשת בישראל. בעקבות כך נחקק "החוק לשימור היידיש" והוקמה "הרשות הלאומית לתרבות היידיש". הוא אף זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן, ובמהלך הקורונה כתב את ספרו האוטוביוגרפי "חולם ביידיש: 70 שנה על במת התיאטרון, 90 שנה על במת החיים".
