מוריס גליק נולד כחודש לאחר תחילת המלחמה באירופה, באוקטובר 1939, באנטוורפן שבבלגיה. אביו יהודה (אויגן) גליק ואמו שרה (שרי) שטאובר היגרו לבלגיה מרומניה. כחצי שנה לאחר מכן, במאי 1940, כבשו הגרמנים את בלגיה והלחץ על היהודים הלך וגבר. באוגוסט 1942 העבירה האם את מוריס למשפחת ון דן סטוק, ידידי המשפחה, שהסתירו אותו עד סוף המלחמה.
"הוריי נעצרו בביתם בתחילת אוקטובר 1942 ונשלחו במשלוח מספר 12 לאושוויץ. מתוך 999 יהודים נותרו בחיים 78 בלבד. אמי נשרפה בקרמטוריום באושוויץ, כנראה ב-1 בדצמבר 1943, מבלי שידעתי על כך. אבי שרד כמה מחנות ריכוז וצעדת מוות, וחזר לבלגיה תשוש וחולה במאי 1945", משתף מוריס בכאב, "פעם אחת נתקלתי בקצין גרמני שבא למשרדו של דניס ון דן סטוק. הקצין העיר שאני נראה כמו ילד ארי טוב. זה היה אירוע מפחיד, שהסתיים בכי טוב. דניס, כנראה כדי להרגיע אותי, נהג להתבדח על המקרה". בשנת 1994 הוכר דניס ון דן סטוק כחסיד אומות העולם.
"בשנת 1946 הגיעה לבריסל הלן, אחותה של אמי. אלא שאבא סיפר לי שהלן היא אמי, ולא היה גבול לשמחתי. הם נישאו זה לזה, הוציאו אותי מהפנימייה שבה סבלתי מהתעללות של ילדים אחרים, ושלחו אותי לבית ספר יסודי עירוני בבריסל. לא היה לי מושג שהלן היא בעצם הדודה שלי", מציין מוריס, "בשנת 1947 נולד אחי צביקה. עברתי כמה גלגולים של הלוך ושוב מבלגיה לישראל, ובסופו של דבר הצטרפתי לעסקי היהלומים של אבי באנטוורפן, אחר כך המשכתי בענף בישראל".
מוריס ממשיך ומגולל את סיפור חייו: "בשנת 1960 התגייסתי לצבא הבלגי, ושנה אחר כך חזרתי לארץ והתגייסתי לצה“ל, שם הכרתי את סלבי ונשאתי אותה לאישה. נולדו לנו שלושה ילדים ויש לנו עשרה נכדים. כילד שמצא מסתור, אני מודע לכך שבכל זמן ובכל מקום ישנם אנשים טובים. צריך רק לדעת לחפש ולמצוא אותם".
מוריס מספר גם על אנטישמיות שחווה לאחר המלחמה. "אף פעם לא חשבתי על זה ישירות, אבל כל פעם שהזכירו את המילה יהודי בבלגיה הרגשתי לא נוח. זה עבר לי סופית כשסיימתי קורס קצינים בארץ, אז הרבה מאוד פחדים נעלמו לי. עשיתי דברים שלא האמנתי שאוכל לעשות והייתי כבר בן 40.
"עצוב לי לומר זאת, אבל ההתנהלות של הממשלה הנוכחית מאז 7 באוקטובר היא שגרמה לעלייה חדה באנטישמיות. נוכל להילחם בה מבחינת יחסים בין מדינות רק כאשר הממשלה תוחלף".
"המסע לאושוויץ עבורי היה מאוד חשוב, בפרט השנה", הוא מסכם, "אם לא השנה אז אגיע בשנה הבאה. הזמן פה הוא לא הגורם, כל עוד אנחנו בחיים ובריאים, הזמן פחות חשוב. המסע הזה עבורי הוא סגירת מעגל, כי אמא שלי נשרפה בקרמטוריום באושוויץ".
