חוה ניסימוב נולדה בוורשה ב-9 ביוני 1939, שלושה חודשים לפני שפרצה המלחמה. "חיינו בגטו ורשה בצפיפות וברעב גדול. אבא ברח לרוסיה ושלח שליח שיביא אותנו אליו, אבל אמא, חנה אלטשילר, רצתה שנישאר ליד המשפחה שלה", היא מספרת, "אף אחד עוד לא הבין אז באמת מה עומד לקרות, כי לא ידעו עדיין על הזוועות, אז היא מבחינתה רצתה להיות קרוב למשפחה ולאכול את הצ'ולנט של שבת.
"אבא חזר מרוסיה להיות איתנו בגטו, ושנינו חלינו בטיפוס. אני שרדתי את המחלה, אבל אבא שלי מת ממנה. תמיד אמרו לי שאני זאת שהדבקתי אותו, וכילדה צעירה התהלכתי שנים עם מועקה בלב שאני הרגתי את אבא שלי. אבל כמובן שהייתה מגפה נוראית בגטו ואלפים חלו. לא היו תרופות. לדודה שלי היה בית מרקחת, אבל לאט-לאט נסגרו כל החנויות והתחילו לקחת את האנשים באקציות לטרבלינקה".
"הזיכרון הראשון שלי זה אקציה", אומרת חוה, "הגרמנים צעקו 'ראוס אכטונג', לרדת למטה. הם אמרו שמי שיירד למטה לא יקרה לו כלום, ואת מי שלא יירד הם יהרגו. אמא, שהייתה לה חוכמת חיים יוצאת מן הכלל, אמרה שאנחנו לא יורדים! היא התחילה להוציא את כל הבגדים מהארונות והשליכה אותם לרצפה, כדי שהגרמנים שיגיעו לעשות חיפוש בבית יחשבו שכבר היו שם לפניהם והבית ריק".
הגרמנים אכן הגיעו לבית המשפחה, שהסתתרה. "ראיתי את הרגליים שלהם ממקום המחבוא שלי מתחת לגזייה. כמובן שהיה אסור לי לצייץ, כבר אז ידעתי לא לבכות, לא לצרוח, לא להשתעל. ולמזלנו הגדול, הם באמת התרשמו שאין אף אחד בבית והלכו. זה אחד הניסים שקרו לי ולאמא. אפילו כתבתי על זה שיר שמילותיו מספרות: 'אנחנו שנולדנו זקנים נמות ילדים. היינו ילדים זקנים!' אני תמיד מסבירה שנולדנו זקנים כי אסור היה לנו לצחוק או לבכות, ולכן נמות כילדים".
היא ממשיכה לספר: "למעשה, אחרי שאבא שלי נפטר, השותף שלו לחנות בזז אותנו ונשארנו חסרי כל. אני זוכרת שהלכתי עם אמי ברחוב וראיתי ילדים שוכבים ליד הקירות של הבתים. שאלתי: 'אמא, למה הילדים האלה לא זזים?' והיא ענתה לי בשקט: 'הם ישנים'. הם כמובן היו מתים. באחת הפעמים ראיתי איש זקן מסיע עגלת מתים, ואמא מיד הסתירה לי את העיניים.
"כילדה קטנה אני לא יודעת אם הבנתי מה זה מוות, אבל מה שבטוח זה שראיתי הרבה מוות סביבי ולא רק של אבא שמת לידי. אגב, אבא שלי היה מאחרוני הנקברים בבית הקברות בוורשה. אחרים כבר נקברו בבורות או הוסעו למחנות ולא נקברו בכלל. כשביקרתי בוורשה חיפשתי את הקבר שלו אך לא מצאתי, ברור שאין מצבה".
כשהייתה בת שלוש אמא שלה הסתירה אותה אצל איכרה פולנית. "היא הייתה חברה של דודה שלי, אחותה של אמא. נתנו לי את השם אווה אולנסקה וצבעו לי את השיער, ובמשך שלוש שנים חייתי עם יהודייה נוספת אצל אותה משפחה. בכל פעם שזרים ביקרו שם, היינו חייבות להסתתר מאחורי ארון. כשיצאתי מהבית לראשונה עם סיום המלחמה, צהלתי משמחה. רקדתי בשדה חיטה ואווז לבן רדף אחריי. סוף-סוף הייתי מאושרת.
"בגיל שש הדודים שלי מלודג' אספו אותי מהמשפחה הפולנית שהסתירה אותי. בהמשך טיפלה בי הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים, ארגון יהודי ציוני חלוצי שפעל בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה, ואיתר ילדים יהודים ששהו בזמן המלחמה אצל נוצרים. שנים ספורות אחר כך עליתי לבד לישראל ונקלטתי במוסדות של עליית הנוער ובקיבוצים".
אמא שלה, שהסתתרה בגרמניה וניצלה גם היא, חזרה לפולין ועלתה כמה שנים אחריה לארץ. "שרדתי בזכות התושייה של אמי שהסתירה אותי אצל אותה איכרה. היא שרדה בזכות זה שהשיגה ניירות מזויפים שהציגו אותה כפולנייה, ועבדה בגרמניה. אבל רוב בני משפחתי נספו בטרבלינקה, באושוויץ ובשלג ברוסיה".
על החיים בישראל היא מספרת: "זכיתי לשרת בצה"ל בחיל האוויר. נישאתי לבעלי מיכה ניסימוב והקמנו משפחה לתפארת. סביב גיל 40 התחלתי את לימודיי באוניברסיטה, ולימים עסקתי בפעילות חברתית בעיר בת-ים, שבה גרתי שנים, למען אוכלוסיות במצוקה, מכורים לסמים וניצולי שואה. אחרי שיצאתי לפנסיה עבדתי בוועידת התביעות, בארגון ובליווי הרצאות והשתלמויות בנושא מיצוי זכויות של ניצולי השואה בישראל".
חוה היא סופרת ומשוררת, זוכת פרס ראש הממשלה לספרות על שם לוי אשכול לשורדי שואה, פרס שרת התרבות על שם דבורה עומר לספרות ילדים ופרס לארגון זכויות הילד בפולין. "בקרוב ייצא לאור הספר העשירי שכתבתי בשם 'המדרגות ברחו מהבית'. הכתיבה, היצירה, המשפחה שלי וההרצאות שאני מעבירה לבני נוער ולחיילים הם מה שמחזיק אותי. אני גם מלווה משלחות לפולין, וזה שנתיים שאני מתנדבת עם שורדי 7 באוקטובר ועם ארגונים ברחבי הארץ, ונותנת כלים להתמודדות עם טראומה מהמבט האישי שלי כניצולת שואה. את הפרויקט מלווה עמותת 'משקפיים ורודות' והמנכ"לית גאל קימרשלק".
ב-1992 היא חזרה לוורשה, "לחפש את 'ההורים' הפולנים שהחביאו אותי. אבל הם כבר לא היו בחיים. ב-2017 זכיתי לפגוש את הנכד שלהם. רציתי להשתתף במצעד החיים כדי לסגור מעגל. אני קשורה לפולין וקיוויתי לשוחח עם נוער פולני. לצערי בגלל המלחמה לא אצא השנה, ואספר את העדות שלי ב'זיכרון בסלון'. אני מצפה לצעוד בשנה הבאה. חשוב לזכור ולהזכיר, כדי ששואה נוספת לא תתרחש. מה שקרה יכול לקרות שוב, וקיבלנו על כך תזכורת ב-7 באוקטובר 2023".
