אסיה אליהו נולדה ב-4 בפברואר 1936 בווילנה, שהייתה שייכת אז לפולין. "אבא שלי היה מוזיקאי ואמא עקרת בית, והייתה לי אחות שמבוגרת ממני בחמש שנים. יום אחד, כששיחקתי בבית עם חברתי הטובה, שמעתי לפתע רעש חזק. הבטתי לשמיים וראיתי המון מטוסים. אני זוכרת שאבא בא כעבור זמן קצר הביתה, ואמר: 'המלחמה התחילה!'"
"עזבנו במהירות, לפני שהגרמנים יגיעו", היא מספרת על הבריחה מהבית, "הייתי ילדה קטנה, אבא לקח אותי על הידיים, ומרוב חיפזון נפלה אחת מנעליי. הדבר היחיד שאמי הספיקה לקחת איתה לרכבת האחרונה הייתה שקית עם קוביות סוכר. רבים הצטופפו ברכבת, שנועדה להובלת בקר, וכולם התקשו למצוא מקום ישיבה. נסענו במשך שבוע, מבלי לדעת לאן. אבא שלי ירד מדי פעם בתחנה כלשהי כדי להביא לנו משהו לאכול. בסופו של דבר הגענו למורדוביה שברוסיה".
4 צפייה בגלריה
אסיה אליהו (מימין) וזינה פרידלנד בבור ההריגה ליד טרנוב, פולין. שלשום
(צילום: זיו קורן)
אסיה ומשפחתה הקרובה הצליחו לברוח, אבל רבים מבני משפחתה נרצחו: "במהלך המלחמה שכלנו את הסבתות והסבים שלי, דודות ודודים, שנרצחו כולם בטבח פונאר – גיא ההרג של יהודי וילנה והסביבה. עשרות אלפים יהודים הובלו ליער ואחר כך ירו בהם. אני חייתי בבית יתומים. כשהמלחמה נגמרה, ילדי בית היתומים קיבלו שקיות סוכריות ואמרו לנו שסטלין שלח לנו את זה".
אסיה ממשיכה ומתארת את זוועות הנאצים. "כבר ב-1943 הקים הימלר יחידה מיוחדת, קומנדו 1005, שתפקידה היה לשרוף את גופות הנרצחים בבורות ההריגה ולטשטש את עקבות ההשמדה ההמונית. גם בווילנה הוקמה קבוצה כזו, מקרב אסירים יהודים. מיוני 1941 ועד יולי 1944 נרצחו בפונאר מעל ל-75 אלף איש, 95 אחוז מהם יהודים. האחרים היו שבויי מלחמה סובייטים ומתנגדי השלטון הגרמני מבין המקומיים. הקורבנות הובאו לאתר הרצח ברגל, בכלי רכב וברכבת, בקבוצות של עשרות, מאות ואף אלפים. הם נורו ונקברו במקום".
פונאר, אתר הרצח של יהודי וילנה וסביבת פונאר, נמצא עשרה ק"מ מדרום לעיר. הוא נבחר בגלל קרבתו לקו הרכבת, ומכיוון שהיו בו בורות ברוחב של למעלה מעשרה מטרים בעומק של חמישה-שמונה מטרים. היו אפילו תעלות לצנרת בין הבורות, אותם חפרו הסובייטים ב-1940, כשהכינו מקום אחסון למכלי דלק לשעת חירום. לפני המלחמה היה זה אזור קיט מיוער, שתושבי וילנה נהגו להגיע אליו בימי הקיץ לנפוש ולאסוף גרגירי יער ופטריות.
"אחרי המלחמה", מוסיפה אסיה, "אמי אימצה ילד יתום וכולנו נסענו לריזה, שבחבל שלזיה תחתית בדרום-מערב פולין שהיה נתון תחת שלטון גרמניה הנאצית, כדי לפגוש את אבא שלי. אבל כשהגענו לשם גילינו שאבא בכלל חזר כבר לווילנה כדי לפגוש אותנו. בגרמניה הציעו לאמי עבודה בבית ספר, אז כבר נשארנו שם ורק לאחר שנה חזרנו לווילנה והתאחדנו עם אבא. אני נשארתי בווילנה עד 1959 ואז עברתי לפולין. שם למדתי קורס אחיות, ובמשך ארבע שנים עבדתי כאחות בוורשה.
"ב-1966 עליתי לישראל לבדי. אחותי עלתה לארץ עוד לפניי, והוריי נשארו עוד שנתיים בפולין לפני שעלו ארצה גם. שנה אחרי נישאתי לבעלי, ד"ר משה אליהו, והקמנו משפחה בארץ. בעלי נפטר לפני עשר שנים, ואחותי, בת 95, עדיין מתגוררת בדיור מוגן".
× × ×
זינה פרידלנד נולדה ב-19 באפריל 1935, בלוגנסק, אוקראינה. "לפני המלחמה החיים שלנו היו שקטים והכל היה בסדר. כשנה לפני המלחמה אפילו קיבלנו חדר חדש בבניין שלנו, בניין בן שמונה קומות עם מעלית. אבל כאשר התחילו להפציץ את העיר, ברחנו לתחנת רכבת ונסענו לאוזבקיסטן – אמא, אבא, אחי ואני", היא אומרת.
"היינו בדרכים במשך חודשיים עד שהגענו לטשקנט. בהתחלה התגוררנו ברכבת כי היינו פליטים ולא נתנו לנו להיכנס לעיר. אחר כך, במשך כל ימי המלחמה, התגוררנו כולנו בחדר אחד אצל משפחה אוזבקית. לא היה לנו כסף וממש רעבנו ללחם. הרעב היה כל כך נורא, עד כדי כך שאחי ואני נאלצנו לאכול גם מזון שלקחנו מפרות".
על הרגע שבו נגמרה המלחמה היא מספרת: "הייתי בת עשר. בטשקנט הייתה שמחה גדולה. מוזיקה ברחובות, פרחים, שירה וריקודים. המשפחה הקטנה שלנו שרדה כולה. נולדה לי אחות קטנה תוך כדי המלחמה ב-1943. אבל, למרבה הצער העמוק שמלווה אותי לאורך כל השנים, הדודים שלי וסבתא שלי, שנשארו באוקראינה, נרצחו בבאבי יאר, בקייב, שהיה אחד ממוקדי ההשמדה הגדולים מחוץ למחנות לפני יישומו של 'הפתרון הסופי'". בטבח הזה, שאירע בסוף בספטמבר 1941 (ערב יום כיפור, בתוך יומיים בלבד), נורו למוות יהודים – גברים, נשים וילדים – בירי המוני שביצעו כוחות אס-אס גרמניים, בסיוע משתפי פעולה מקומיים. הרצח בבאבי יאר נחשב למעשה לראשיתו של שלב ה"פתרון הסופי" בברית-המועצות, שבו ההשמדה התבצעה לא בתאי גזים, אלא באמצעות טבח ישיר.
"בגיא הריגה סמוך לבית הקברות היהודי הישן בקייב, מצאו את מותם 33,771 יהודים בקבר אחים אחד", אומרת זינה, "ממה שסיפרו לנו, גם לגבי המשפחה שלי, רק ברגע האחרון הם קלטו את הזוועות שעומדות להתרחש וזה כבר היה מאוחר מדי, ברגע שהם התקרבו אל גיא ההריגה – ואז נשמעו היריות".
למרות המציאות המאתגרת בשל המלחמה באוקראינה, צוות המחקר של המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר (BYHMC) הצליח לאחרונה להוסיף למעלה מאלף שמות חדשים של קורבנות לזיכרון ההיסטורי של אחד ממוקדי ההשמדה הגדולים מחוץ למחנות. נכון למחצית שנת 2025, מאגר השמות של מוזיאון באבי יאר כולל 29,671 שמות של קורבנות. 1,031 מתוכם נחשפו מאז פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה.
"כולי תקווה שיום יבוא וגם השמות של בני משפחתי, הקורבנות שנרצחו שם, יתווספו למאגר השמות. כל שם חדש שנחשף עושה צדק עם הקורבנות ועם ההיסטוריה", מציינת בכאב זינה ומוסיפה: "אחרי המלחמה נשארנו בטשקנט ושם המשכתי ללמוד בבית הספר. ב-1956 נישאתי לבעלי יצחק, ניצול שואה מפולין שביקר אצלנו באוזבקיסטן. הוא לקח אותי לפולין ושם נולדו שתי בנותיי. ב-1959 עלינו כל המשפחה לישראל".
× × ×
אסיה וזינה צועדות היום במצעד החיים כמייצגות הנרצחים בבורות ההריגה, טבח שכונה גם "שואת הכדורים". תחילה בוטלה השתתפותן בגלל המלחמה עם איראן, אך לאחר הפסקת האש הן התבשרו שיטוסו בכל זאת כחלק מהמשלחת המצומצמת. "זאת הייתה בשורה מרגשת, לשמוע שאנחנו בכל זאת יוצאות לאושוויץ ונוכל לייצג את כל מי שנרצחו בפונאר ובבאבי יאר, שלא יכולים להיות שם. אנחנו שם גם בשבילם, להגיד שלמרות הכל אנחנו מנצחים", הן אומרות.
זינה מוסיפה: "חשוב לי לצאת למצעד החיים כי אמו של בעלי וחמש אחיותיו נספו במחנה ההשמדה אושוויץ. אני חוששת מאיך שארגיש שם ליד הקרמטוריום. ואני רוצה להיות שם גם בעיקר בשל הסיבה שלא רק הנאצים פעלו לטשטש את עקבות מעשיהם, גם השלטון הסובייטי שלאחר המלחמה פעל להשכחת זיכרון השואה בהקשר היהודי".
לפני המצעד הגיעו השתיים לאתר ההנצחה זביליטובסקה גורה, ליד טרנוב שבפולין. זינה הביטה לעבר בור ההריגה במקום ואמרה בנחרצות: "מי שעשו את הבורות ההריגה בבאבי יאר היו האוקראינים, שהיו רוצחים ושונאי יהודים לא פחות מהגרמנים. אני עומדת כאן ומשתדלת לא להיות עצובה, אלא להחזיק את העובדה שהגעתי עד לכאן כדי לסגור מעגל לזכרם של כל היהודים שנרצחו בדם קר בבורות ההריגה באשר הם.
"לנו היה מזל, אבא הבין מהר מאוד שצריך לעזוב את הבית ועברנו לגור בתחנת הרכבת כמה חודשים. משם יצאנו למסלול הבריחה שהציל את חיינו, בעוד ששאר בני המשפחה שלי לא האמינו שמשהו נורא עומד לקרות, נשארו שם ומצאו את מותם".
אסיה אחזה בזרועה והוסיפה כי "לעולם לא נוכל להתגבר על האובדן של כל כך הרבה בני משפחה שלי שנרצחו בבור ההריגה בפונאר. חזרתי לשם שלוש פעמים מאז ואני עדיין מתקשה להאמין ששם מצאו את מותם האכזר הסבים והסבתות שלי, הדודים והדודות ובני הדודים. הייתי רוצה לזכור ילדות אחרת, כזאת של ילדה שמשחקת בבובה ולא של ילדה שאיבדה את כל המשפחה שלה בשואה. מעולם לא הייתה לי בובה. רק בגיל 90 קיבלתי אחת ליום ההולדת".
