אתם מכירים את ההרגשה הזאת. היא פוגשת אותנו לאחר מאמץ גדול, מעבר דירה, טיפול רפואי, שירות מילואים, משימה קשה בעבודה. קודם משחררים אנחת רווחה, כמה טוב שזה כבר מאחורינו, ואז שואלים בשקט-בשקט, כמעט בהתנצלות: בעצם, בשביל מה היינו צריכים את הדבר הזה? בשביל מה?
לא ערכתי סקר דעת קהל, אבל נדמה לי שביום רביעי בבוקר חשו כך, פחות או יותר, רוב הישראלים. רווחה מהולה בתסכול, שמחה מהולה באכזבה. ב"ארץ נהדרת" הייתה פעם דמות מופלאה ששיחקה עלמה זק, אחת שאמרה וחזרה ואמרה, אני מה זה מאוכזבת. אולי הגיע הזמן להמציא אותה מחדש. ביום רביעי בבוקר חוותה הארץ רגע נדיר של קונצנזוס: כולנו היינו עלמה זק. התוצאות לא פגשו את הציפיות.
הביקורת התמקדה בדלות התוצאות: הגרעין לא חוסל; הטילים לא הושמדו; המשטר לא קרס. כל זה נכון, אבל לא סופי. איננו יודעים די על מה שעשו ההפצצות ליכולות של האיראנים, איננו יודעים על מה שעשו לנפשם. גרמניה יצאה ממלחמת העולם הראשונה מובסת. צבאה פורק; כלכלתה שועבדה. בתוך שש שנים, מ-1933 עד 1939, קמו בה הצבא החזק ביותר באירופה ומשטר רצחני שהעולם לא ידע כמותו. התוצאות בשטח הן רק ציון דרך, סימון על מפה. אפשר לטבוע בהן; אפשר למחוק אותן. מלחמת התקומה של איראן מתחילה עכשיו.
הבעיה הייתה בציפיות. נכון היה לצאת למלחמה כדי להחליש את המשטר האיראני, לבלום את הפרויקט הגרעיני ולרסן את התוקפנות האזורית שלו. היומרה להשיג כניעה ללא תנאי, ניצחון מוחלט, נשענה על הנטיות המגלומניות של טראמפ ונתניהו. צבאית, מקצועית, היא לא הייתה בת השגה. הגנרלים שמתדרכים אותם ידעו זאת. אף על פי כן, בחרו לשתוק. באווירה שיצרו המנהיגים, שם וכאן, כל ניסיון להגדיר את המלחמה במונחים מציאותיים היה מתפרש כתבוסתנות, כחולשה, כבגידה. אמירת אמת בממשל של טראמפ מובילה להדחה; אמירת אמת בממשלה של נתניהו מפעילה את מכונת הרעל. הזמנים שבהם התקיים שיח אמיתי בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, נעלמו ואינם.
את הניצנים הראשונים של הבריחה מאחריות פגשנו בפרק מתוך ספר בכתובים על טראמפ שפירסם ה"ניו יורק טיימס" השבוע. מקורות אנונימיים מתוך הממשל הזינו את הכותבים, כתבי העיתון בבית הלבן, בציטוטים מהדיונים שקדמו להחלטה. נתניהו מופיע בהם בתפקיד המפתה, איש המכירות; טראמפ בתפקיד הפתי; ראש המטות המאוחדים גנרל דן קיין בתפקיד הספינקס, היועץ שבמקום לחוות דעה בוחר לפרשן.
התיאור של נתניהו – נושא בטון מונוטוני, חמור סבר, את נאום המכירות שלו בחדר המצב בבית הלבן, עם כל הדרמה מהסרטים שמשרה חדר המצב, עם מסכי טלוויזיה כגיבוי, עם ראש המוסד דדי ברנע על המסך – נראה אמין. תנו לנתניהו לוח מחיק, אקדח לייזר ומיקרופון, והוא ישכנע אתכם שהשמש זורחת בחצות הליל. נתניהו דיבר ב-11 בפברואר.
בדיון שהתקיים למחרת, 12 בפברואר, טראמפ שאל כל אחד מהמשתתפים מה דעתו על הצעת נתניהו. "מגוחכת", אמר ראש הסי.איי.אי, ג'ון רטקליף; "במילים אחרות, בולשיט", אמר שר החוץ, מרקו רוביו.
את משפט המפתח תרם גנרל קיין. "אדוני, מניסיוני אני יכול לומר שזה מהלך שגרתי אצל הישראלים. הם מגזימים. התוכניות שלהם לא תפורות עד הסוף. הם יודעים שהם צריכים אותנו, ולכן הולכים על שיווק יתר".
החזון של נתניהו נשען על ארבע רגליים:
1. הצמרת האיראנית, כולל חמינאי, תחוסל בדקות הראשונות למבצע.
2. בתוך שבועות יחוסל פרויקט הטילים הבליסטיים.
3. המשטר יהיה חלש מלסגור את המצרים, והפגיעה במדינות המפרץ תהיה מזערית.
4. הפגנות המוניות ופלישה של כוחות כורדיים מעיראק ייתנו מכת מוות למשטר.
מקצועני זרועות הביטחון האמריקאיות התייחסו ברצינות לשתי הרגליים הראשונות. לשתיים האחרות – הקלות שבה ישותק המשטר, וההפגנות שימוטטו אותו סופית – הם התייחסו בחשדנות. מפי נתניהו זה נשמע קל מדי, כמו טיול בפארק.
אבל טראמפ בשלו: הוא בז לאזהרות של אנשי מקצוע. עובדה: המהפך בוונצואלה – אם אפשר לקרוא "מהפך" להדחת נשיא ולגיוס סגניתו במקומו – נגמר בקלי קלות, ללא נפגעים, ומלחמת 12 הימים נגד איראן ביוני נסתיימה גם היא בזריזות, בהצלחה מוחלטת. הוא ראה בדמיונו מלחמה בת שלושה ימים, קריסת משטר, העברת השליטה בנפט האיראני לידי חברות אמריקאיות, תמונתו נישאת ברמה ברחובות טהרן. ביום הרביעי הוא התחיל לחפש סולם.
היהודי הזומם
פעם אחת בחיי נתקלתי באריה שואג. זה קרה לפני שנים, בספארי בקניה. האריה שאג, טיפס על גב הלביאה, עשה את שלו, ולאחר חצי דקה, אולי פחות, סולק ארצה, מותש, מייבב. הלביאה, בשקט הנחרץ שלה, הרשימה הרבה יותר. לכן הופתעתי כשנתניהו קרא לגרסה העברית של הסבב נגד איראן "שאגת הארי". שם הולם יותר, ענייני יותר, היה "מלחמת 40 הימים".
כושר השכנוע של נתניהו היה במרכז השיח העולמי מהיום הראשון למלחמה. הייתה בכך מחמאה גדולה: ספק אם מנהיג של מדינה כלשהי היה מצליח לגרור נשיא אמריקאי כלשהו למהלך צבאי מחייב כל כך במדינה רחוקה, בניגוד למשנתו הפוליטית, בניגוד לעמדת בוחריו.
טראמפ נחשב לחבר קצר-מועד. אפילו את המנטור שלו, עורך הדין היהודי רוי כהן, הוא זרק בלי למצמץ כשהקרבה ביניהם הפכה לנטל. אבל לא תמיד מה שהיה הוא שיהיה. ייתכן שנתניהו צודק כשהוא טוען שטראמפ והוא קשורים בברית ידידות נצחית, בלתי ניתנת לפרימה. יש משקל גדול לתחושת הקורבן שמפעמת בשניהם: שניהם קורבנות מערכת המשפט בעיני עצמם, קורבנות הדיפ סטייט. חוץ מזה, כשמתקרבים לגיל 80, לא ממהרים להחליף חברים.
אבל למעמד המיוחד של נתניהו בחצרו של טראמפ יש מחיר. הגט שנתן טראמפ למדינות אירופה, לכללי המשחק בקהילה הבינלאומית, לנאט"ו, מקרין על נתניהו ועל ישראל. את החברים שלנו במערב אירופה איבדנו: מקרון, למשל; אפילו ג'ורג'ה מלוני, ראש ממשלת איטליה, שהרקע הפאשיסטי שלה היה צריך להכשיר אותה בעיני ממשלתנו; אפילו שגריר גרמניה, שמסור לישראל יותר מהישראלים בלשכת ראש הממשלה. כאשר הם מבקרים אותנו, בנימוס, כמקובל, שר החוץ שלנו מסתער עליהם בגסות טראמפיסטית. הפסד של ויקטור אורבן בבחירות הקרובות בהונגריה עלול להיות הקש שישבור את גב הגמל. אירופה אאוט.
ביום השלישי הראשון של נובמבר ייערכו בחירות הביניים באמריקה. לדמוקרטים יש סיכוי גדול להחזיר לעצמם את הרוב באחד הבתים, אולי בשניהם. אם זה יקרה, השנתיים האחרונות של טראמפ בבית הלבן יהיו שונות לגמרי מהראשונות. הקונגרס יחזיק את היד על ברז התקציב. כל מינוי ייבלם. כל מהלך צבאי או מדיני ייגרר לשימועים אינסופיים.
בקמפיין הבחירות הדמוקרטים יחגגו עלינו: המלחמה המאוד לא פופולרית באיראן תהיה על סדר היום. גם האחריות של ישראל לכניסתה של אמריקה למלחמה. ממפלגה שתמיכתה בישראל בלתי ניתנת לערעור, מנומקת בערכים משותפים, במשקל העצום של תרומות וקולות של יהודים ובמסורת ארוכה – הדמוקרטים הפכו למפלגה עוינת. בהתנגדות של האגף הפרוגרסיבי לישראל בולטים הצעירים היהודים. טראמפ ונתניהו, ישראל והציונות, כרוכים אצלם בחבילה אחת.
הבריחה מישראל הפכה לבון-טון גם במפלגה הרפובליקנית. היא מקיפה את תנועת MAGA, התנועה שהקים טראמפ, שהבדלנות היא הבסיס של מדיניות החוץ שלה, וששואבת כוח משורשים אנטישמיים עמוקים. 7 באוקטובר הוציא מהארון את האנטישמיות שנחבאה בו מאז השואה. הסבב באיראן נתן לה צידוק נוסף. נתניהו בדמות היהודי הזומם.
המלחמה, אומר נתניהו, חיזקה את ישראל. שורה של מדינות שלא הכירו בה בעבר מבקשות עכשיו את קרבתה. כל מדינה שתכונן יחסים עם ישראל תבורך, אבל ספק אם יש מדינה שיכולה להחליף את מה שנותנים לנו היחסים עם ארצות-הברית ועם אירופה. זאת הבכורה, וזה נזיד העדשים. ישראל לא התחזקה מדינית במלחמה – היא נחלשה.
הפתרון ללבנון
שעות אחדות לאחר ההכרזה על הפסקת האש הוציא חיל האוויר עשרות מטוסים להפצצה בלבנון. מקור צבאי מתאר את ההשתלשלות כך: בשתיים בצהריים הוציא חיזבאללה הוציא הודעה חגיגית לרגל הסכם הפסקת האש. ב-14:15 הפציצו המטוסים 100 מטרות חיזבאללה. ב-14:16 הסתיימה ההתקפה. ההפתעה הייתה מושלמת, כמו במבצע חיצי הצפון, כמו בעם כלביא, כמו בפתיחת הסבב הנוכחי באיראן.
המקור סיפר שההפצצה תוכננה במשך שבועות. הפגיעה הייתה מדויקת. המודיעין סימן 100 מטרות, חלק מהן במקומות מסתור סמוכים לריכוזים של דרוזים ונוצרים, שתי עדות בלבנון שישראל משתדלת להשאיר מחוץ למלחמה.
הכל נכון ומדויק, אבל המהות חסרה. מבט מפוכח על ההתקפה הישראלית מלמד שהיה כאן ניסיון, מוצלח למדי, להבהיר את כללי המשחק: לבנון מחוץ להסכם הפסקת האש. כל עוד טראמפ זורם עם זה, ישראל תמשיך להפציץ. אם האיראנים יחליטו שהתמיכה שלהם בחיזבאללה מחייבת אותם לחדש את המלחמה, עוד יותר טוב.
מה גם שלנתניהו אין ברירה: הסכם שיותיר את חיזבאללה על הרגליים, יהיה אסון פוליטי.
צה"ל מיצה את התוכנית שלו בלבנון: האיום בנשק נ"ט על היישובים חוסל; המסגרות הלוחמות שקיים חיזבאללה מדרום לליטאני, התפרקו. הבעיה היא שאין דרך חזרה: כל התקדמות צפונה משמעה עוד לוחמי צה"ל הרוגים ופצועים; כל דשדוש במקום משמעו עוד לוחמי צה"ל הרוגים ופצועים. ורקטות וכטב"מים אפשר לירות על יישובים ישראליים מעבר לליטאני, גם מעבר לזהראני.
הפתרון הוא לגבש קונסורציום בינלאומי שיחזק את ממשלת לבנון, צבאית וכלכלית. ארצות-הברית צריכה להיות במרכזו; ישראל צריכה להיות חלק ממנו; וגם ממשלת צרפת, הפטרונית הוותיקה של לבנון. מה שממשלת ישראל סירבה לעשות בעזה, וחבל שסירבה, היא יכולה לעשות בלבנון. הנכונות קיימת.
המנצח, ההישג, המפסידות
המנצח הגדול במלחמה הוא פוטין. תראו כמה חלומות התגשמו לו בלי שנקף אצבע: נאט"ו, האויבת שבגללה יצא למלחמה באוקראינה, קורסת; אמריקה מפולגת; טראמפ, בצר לו, מחזר אחרי הנפט שלו ומשחרר אותו מסנקציות; אם יהיה הסכם על הוצאת האורניום המועשר מאיראן, רוסיה תהיה הכתובת המתבקשת. ובראייה היסטורית: בעידן שבו אין יותר כבוד למוסדות בינלאומיים, לכללי משחק, לריבונות – נמחק היתרון המוסרי של המערב. כל דאלים גבר.
ההישג הגדול של האיראנים במלחמה הוא גילוי העוצמה של מצרי הורמוז. לכאורה, הם לא זקוקים להגנתם לא לנשק אטומי ולא לטילים. די באיום לסגור את התנועה המסחרית במצרים, והכלכלה העולמית משתגעת. טראמפ לא היה פותח במלחמה אילו ידע מה תהיה המשמעות הכלכלית של סגירת המצרים. המסקנה המתבקשת: המהלך הראשון שהאיראנים צריכים לעשות הוא לפתוח את המצרים. ברגע שייפתחו, שום ראש מדינה, בוודאי לא טראמפ, לא יעז להורות על מהלך שיביא לסגירתם. יש להם חסינות: המצרים הם הנשק האטומי שלהם.
אולי אני טועה, אבל אני מתקשה להאמין שטראמפ יפתח במלחמה מחדש. לא חשוב אילו מחמאות הוא נותן לעצמו – מבחינתו, התמשכות המלחמה הייתה אסון. הגנרל בדימוס מק'קריסטל הציע בתחילת המלחמה (ואני ציטטתי) ליהנות מהימים הראשונים, כי הבאים יהיו טובים פחות. כך קרה.
המפסידות הגדולות הן מדינות הנפט הערביות. הכסף האדיר שצברו קנה להן כוח בארצות-הברית ובאירופה, אבל לא סיפק להן הגנה. הן הותקפו ולא הגיבו. המטוס היחיד שהופל על ידי מדינת נפט היה מטוס אמריקאי שהופל בטעות על ידי סוללת נ"מ של כוויית. "הן לא היו איתנו ביום פקודה", קונן שר המלחמה האמריקאי פיט הגסת'.
בישראל יש מי שמאמין שמהמלחמה תיוולד ברית המותקפות: סעודיה ונסיכויות הנפט וישראל. סנטקום, פיקוד המרכז האמריקאי, יהיה הגג המשותף. הן יקנו מאיתנו נשק, ואנחנו נספק להן הגנה. או שיקרה ההפך: המדינות האלה יחפשו לעצמן חסינות במשחק בין ארצות-הברית לאיראן המשתקמת. אין להן עניין להפוך לבנות חסות של ישראל.
המלחמה באיראן הייתה מפעל חייו הרטורי של נתניהו, ליבת נאומיו. ההצטרפות האמריקאית הייתה ההישג הביטחוני הגדול ביותר שלו. הגיע הזמן לפרוש, היה אומר מישהו אחר במצבו, אבל לא נתניהו.
