אין ספק שראש הממשלה נתניהו והממשלה כולה פיזרו הבטחות ושאיפות שווא מהרגע הראשון עד הרגע הכמעט-אחרון. כפי שנכתב פה מראשית המלחמה, הסכנה המרכזית במלחמה הזו איננה אי-השגת המטרות בתוככי איראן. הסכנה היא פגיעה קשה במעמדה הנחלש ממילא של ישראל בארה"ב. הברית עם ארה"ב היא הנכס האסטרטגי המהותי ביותר של ישראל, יותר מכל מרכיב אחר בביטחון הלאומי, לבד מצה"ל עצמו.
נתניהו מהמר בקזינו מאז 2012 – אז החליט להתערב בבחירות לנשיאות ארה"ב – בנכס האסטרטגי הזה. את הז'יטונים האחרונים של ישראל הוא השקיע ברולטה, בסיבוב הנוכחי. התוצאות יכולות להיות הרות גורל. יש סיבה שישראל נמנעה היסטורית מלקדם מלחמות של אמריקה; היא הבינה את פגיעותה בדעת הקהל בארה"ב. נתניהו הימר שממילא טראמפ הנשיא האחרון שיכול לאפשר צעד כזה, של מלחמה נגד איראן, ולכן אחריו המבול.
תתעלמו מהרעש. אי-אפשר למדוד את תוצאות המלחמה כעת, לפני שברור מה יהיה ההסכם עם איראן. ברור שהיקף הפגיעות באיראן טרם נחשף, והוא משמעותי ביותר ותוצאותיו יימדדו לאורך זמן. מערכת הביטחון אמרה למקבלי ההחלטות, פה וגם בוושינגטון, שאסור להפסיק את האש למען המו"מ - ועמדתה לא התקבלה. מערכת הביטחון גם סברה שצריך להסתער על מגזר האנרגיה באיראן, ועוד בתחילת המלחמה, כדי להוביל לאפקט של הלם בטהרן. "עלטה מהשבוע הראשון", אמר לי גורם אחד. גם העמדה הזו לא התקבלה. האם זה היה משנה משהו? בכלל לא בטוח. התוצאות יימדדו בהסכם - אם בכלל יהיה כזה.
אם איראן לא תחדש העשרה וזה ייקבע בהסכם- זה הישג. הוצאת אורניום מועשר מהמדינה – ודאי. מעטים מאמינים שיהיה סיכום על הגבלת התוכנית הבליסטית, או על הפסקת התמיכה בשלוחות האיראניות באזור כגון חיזבאללה. אם כל הדברים הללו לא יושגו, ואם תהיה הכרה בשליטה איראנית כלשהי בהורמוז - זו בוודאי איננה הצלחה.
צה"ל יכול להמשיך לדבר על "הנזקים שנגרמו" אבל מכל לאו (כל מה שלא יהיה בהסכם) איראן תשמע הן. דהיינו: הסכם שלא מתייחס להעשרה, או לחומר המועשר, או לפרוקסיז, או לטילים - מעניק להם מבחינתם רשות לעשות ככל העולה על רוחם.
ארה"ב והנשיא טראמפ היו זהירים בהרבה ביחס למטרות המלחמה מראשיתן, לעומת נתניהו. לדוגמה, במטרות הרשמיות שהציגו, שוב ושוב, אין שינוי משטר. גם אין הסכם איראני כפוי כמטרת מלחמה. טראמפ הצהיר בעקביות שהפגיעה במטרות צבאיות הושלמה, או כמעט הושלמה. הוא היה מוכן לסיים - לדבריו - מזמן. ברור לגמרי שהמלחמה הפכה למלחמת הורמוז, וזה היה המעצור המרכזי בפני סיומה.
שינוי חיובי ביותר הוא ההתרחשות במפרץ, והדרך בה איראן מבודדת היום יותר מתמיד על ידי שכנותיה - אחרי שתקפה אותן בברוטליות. זו טעות מהותית של איראן. ייתכנו התפתחויות חשובות בהקשר הזה עבור ישראל, כולל יחסים עם מדינות חדשות במסגרת הסכמי אברהם. לכן, סגירת הורמוז עשויה להתברר כטעות אסטרטגית חריפה של איראן. בכלל, איראן טועה שוב ושוב בהבנת המערב וארה"ב, ויצרה כך מדינה כושלת בעימות עם שכנותיה. מומלץ לא לשכוח את זה.
במשך שנים רבות מערכת הביטחון הזהירה מעימות ישיר עם איראן. הטענה הייתה קשורה ליחס עלות-תועלת, לא פחדנות. מערכת הביטחון שאחרי 7 באוקטובר לא חוששת מעימותים, מנסה לתת תחושה שהיא ששה אליהם – ורצתה מאוד שאיראן תשלם מחיר ותורתע. איראן מנהלת מלחמה נגד ישראל שנים רבות, ממימון פיגועי התאבדות ועד להעברות נשק לחיזבאללה, ובפעם הראשונה תושבי טהרן חשו את מחיר המלחמה - ולא רק תושבי תל-אביב או ירושלים.
התוכניות לערעור המשטר טרם יושמו, וחלקים מהן נפסלו על ידי מקבלי החלטות בארה"ב ובישראל. ללא שינוי משטר, החשש צריך להיות מכך שהמשטר האיראני יעבור התחדשות יעילה, אחרי שישראל חיסלה שכבה שלמה של מנהיגות. אם יהיה הסכם והקלה בסנקציות, הרפובליקה האיסלאמית שהייתה על עברי פי פחת יכולה להציל את עצמה. האיראנים רואים במלחמה, במובן הזה, הזדמנות. אך כרגע, המדינה פושטת רגל, המודל כושל וחלש. ללא שינוי משטר באיראן, ותחת ההנחה ההגיונית שאיראן לא תסכים להגבלות על המערך הבליסטי, יש להניח שבשלב מסוים הם יבנו את היכולות כולן מחדש - וטוב ועמוק יותר.
אפשרות רדיקלית אחרת היא שינוי בסגנון פרסטרויקה מתוככי המשטר. לא צריך לשלול אבל בהחלט אין סימנים כאלה.
לבד מיאיר לפיד, ראשי האופוזיציה משחקים במילים. הם נותנים רושם שהמלחמה נגד איראן הייתה הכרחית, והבעיה היא שהמטרות לא היו ברורות; שלא היה הישג אסטרטגי-מדיני; שתוכנית הגרעין "לא הושמדה"; ועוד סיסמאות. הם מתחמקים מהשאלה הבסיסית: האם גריעת היכולות הצבאיות של איראן, במחיר מדיני כבד, וכמובן מחיר בנפש ונזק בישראל, הייתה החלטה טובה לביטחון הלאומי - גם בהינתן שלא יהיה שינוי משטר או הוצאת גרעין? ובמילים פשוטות - אם המטרות היו מנוסחות בכלליות ("גריעת יכולות קריטיות של איראן בתחום הבליסטי והגרעיני" בלבד) האם זו הייתה מלחמה שצריך היה להילחם בה?
"אין פתרון צבאי לסכסוך" הוא משפט שבמערכת הביטחון ובזירה הישראלית הוציאו מהלקסיקון, יחד עם "כל מלחמה נגמרת בסוג של הסכם או הבנה". אבל אם מביטים בכל חזית שישראל נלחמה בה מאז 7 באוקטובר זה בהחלט המצב. אף זירה לא נסגרה, בכולן מחכים למעשה המדיני – זה שבישראל הרשמית בזים לו.
חמאס בעזה – מנסים להשיג הסכם להתפרקות מנשק ויישום התוכנית השאפתנית של מועצת השלום.
חיזבאללה – ישראל לא יכולה לפרק את הארגון מנשקו, רק הלבנונים.
איראן - יש מו"מ עם טהרן לגבי התפרקות מגרעין ומעמדה האזורי.
בכל המקרים הללו, היה לחץ צבאי מסיבי שבלעדיו לא היינו מגיעים לאפשרות של שינוי דרמטי. זו אפשרות - ולא מציאות, כרגע. אך כל היעדים הללו יושלמו רק במנופים מדיניים, אזוריים וגלובליים. ישראל – מתוקף מעמדה החלש בזירה הבינ"ל אחרי מלחמת עזה – בכלל לא משחקת בזירה הזו. בחשיבתה היא פטיש, ולכן הכל מסמר, ומה שלא יעבוד בכוח יעבוד רק ביותר כוח. זו הנחה שאי אפשר בכלל לבדוק: לישראל אין אפשרות לכבוש את איראן, לבנון ובשלב זה גם לא את כל עזה. יכולתה להסלים מוגבלת, ומי שלא מכיר במגבלות הכוח ימצא את עצמו משלם מחיר יקר מאוד. ההישגים יוצאי הדופן של צה"ל והמוסד העניקו לדרג המדיני מרחב נשימה לפעול. אבל אם הוא לא יפעל – דברים שנכתבו על עזה לפני שנתיים – נמצא את עצמנו בדיוק באותו מקום.
