תעשיית הנדסה וניהול
ישיבת הקבינט שהתכנסה במוצאי פסח במקום סבב המימונה השנתי של השרים הייתה הרבה פחות חגיגית. אפילו מגש המופלטות שהביאה מירי רגב לא המתיק את המרמור של הנוכחים בחדר מהחמיצות שבחוץ. מי שמכירים את בנק המטרות עוד לפני המבצע, מתוסכלים מהפער בין ההישגים הצבאיים והמספרים שהוצגו להם במצגת הסיכום של המלחמה לבין התחושה בציבור. הרי מכל בחינה שהיא, איראן הוכתה ב־40 הימים חזק וקשה ממה שספגה ב־12 הימים של "עם כלביא". אבל האופוריה דאז איננה. הפער הוא גם בגלל הציפיות, גם בגלל השקרים. הצהרות הרהב בתום עם כלביא פוגעות בהצגת הישגי שאגת הארי.
נוכח התוצאות, אולי אפשר להבין בדיעבד מדוע בצה"ל טרחו לפרסם באופן חריג יחסית, חודש אחרי פתיחת המערכה, את פקודת הפעולה שפתחה אותו. אין בה משפט על הפלת המשטר, היא צנועה יחסית וגם הולמת את מה שהושג: "צמצום האיום הנשקף מאיראן לאורך זמן, לשיפור המאזן האסטרטגי של ישראל".
המטרה בנוסח שאישר הקבינט, שלא פורסם לציבור, הולכת רחוק יותר ומדברת על "הסרת האיומים הקיומיים הנשקפים מאיראן לטווח ארוך... לרבות באמצעות יצירת התנאים שיאפשרו החלפת משטר". בעל פה הטקסטים היו מרחיקי לכת: נתניהו אמר ש"מטרת המבצע – לשים קץ לאיום ממשטר האייתוללות באיראן". סמוטריץ' ניסח בפירוש שהמערכה היא "הפלת משטר הרשע האיראני". התדרוכים לכתבים כללו הבטחה להסרת איום הגרעין והטילים הבליסטיים. המשטר לא הוחלף. גם האיומים הקיומיים, אליבא דנתניהו עצמו, כבר לא "הוסרו" כמו בהצהרות אחרי עם כלביא, אלא רק "הורחקו". ההבטחה ש"המבצע יימשך ככל הדרוש" קרסה.
השגיאה לא הייתה בשאיפה להפיל את המשטר: זו התכלית הראויה, שהייתה הופכת את המערכה מעוד סבב למלחמה האחרונה. אבל הבחירה להציג אותה בפומבי מתנקמת עכשיו. מרגע שזה הוצג כיעד כמעט רשמי, ההישג הנדרש של האיראנים היה בסיסי: לשרוד. והם שרדו. עם אחיזה במצר הורמוז, ועם כוח אש, גם אם מוגבל, עד הדקה האחרונה.
בכיר בקבינט הודה השבוע שהצבת היעד פומבית אכן הייתה שאפתנית, אבל לדבריו, הדרך העיקרית להשיג את המטרה היא לדבר עליה. בלי "לסמן את הכיוון,, הסיכויים שהעם האיראני היה יוצא לרחובות היו נמוכים יותר. בדיעבד התברר שגם המסרים המפורשים של נתניהו וטראמפ לא עזרו. בירושלים לא מסתירים את האכזבה מהמפגינים באיראן. אמנם לא ניתנה הקריאה הרשמית לצאת לרחובות, אבל ניסויי כלים קטנים יותר – קריאתו של השאה הגולה פהלווי לצאת לחגוג את חג האש, ואת הנורוז - הניבו היענות חלשה בציבור מול פריסה נרחבת מאוד של המשטר. במערב עקבו מקרוב אחרי אותן קריאות בניסיון לחוש את השטח וחזרו עם מסקנות פסימיות. גם בגלל החשש לצאת תחת אש, אבל גם טראומת הטבח בינואר. הפחד ממכונות הירייה של המשטר כבד מהתקווה שאפשר לבצע מהפכה.
ועדיין, גם הסיכומים הקודרים נמהרים: בין עם כלביא להתקוממות של ינואר חלפה כמעט חצי שנה. המשטר האיראני המוחלש נמצא בסכנה. אם ההמונים ייצאו בעוד כמה חודשים, זו תהיה בדיעבד תוצאה של החלשת המשטר. בשביל זה צריך שהסנקציות יישארו על כנן. בצמרת הישראלית יש מי שחשב מלכתחילה שהפסקת אש היא לא רעיון רע אחרי מיצוי מסוים של בנק המטרות, ובלבד שהיא תישאר כהפסקת אש, ולא הסכם שיזרים חמצן וכסף למשטר. האורניום לא נלקח, טילים בליסטיים נשארו, אבל הפגיעה באיראנים עמוקה: התעשיות הצבאיות, מפעלי פלדה והתעשיה הפטרוכימית, ושרשת הפיקוד מהמנהיג העליון ומטה. ברוח הזאת, גורם צבאי הציע למבצע שם אפור יותר: "הנדסת תעשייה וניהול".
חזית חדשה-ישנה
הדיון בקבינט בלילה שבין רביעי לחמישי התחיל בוויכוח פרוצדורלי קטן בין הרמטכ"ל לראש הממשלה: זמיר רצה לדבר בפתיחה על הערכת ההישג באיראן, נתניהו העדיף קודם לעסוק בלבנון. הדיון על החזית העיקרית החדשה־ישנה בצפון הוקדם כדי שייערך לפני השיחה של נתניהו עם נשיא ארצות־הברית. ראש הממשלה יצא באמצע הדיון לדבר עם טראמפ וחזר עם צפירת הרגעה. טראמפ איתנו בינתיים, הוא שיתף. לפי מי שנכח בחדר, שפת הגוף שלו הייתה נינוחה בהרבה אחרי אותה שיחה.
כבר בדיונים קודמים נתניהו דיווח לשרים שהוא חותר להפרדת זירות בין לבנון ואיראן. "אמרתי על זה 'נייט'", הוא עידכן את השרים ביחס לאפשרות שהסכם הפסקת האש יכלול גם את הפרוקסיז. גם בצה"ל ביקשו להפריד את הזירות. הפעולה באיראן לא איפשרה קשב מספיק וגם לא כוח אש אווירי מלא לגבות את הכוחות שעל הקרקע.
אם הלקח מאיראן הוא לומר אמת לציבור, כדאי להתחיל וליישם אותו בלבנון. החזית שנותרה בינתיים פתוחה שם לא יכולה להפוך לנתיב הפריקה הרטורי של תסכולי איראן. בכיר בצה"ל שאמר לכתבים שפירוק חיזבאללה מנשקו איננו יעד של המלחמה ספג ביקורת שאילצה את הצבא לפרסם הבהרות, אבל הוא אמר אמת פשוטה - מפני שצה"ל לבדו לא יכול לפרק את חיזבאללה מנשקו. כיבוש של לבנון אינו בכוונות ולא ביכולות של ישראל. שר הביטחון כ"ץ, שמוביל את הקו המיליטנטי בעניין לבנון לא חושב אחרת, אבל עשה פה סיבוב סמנטי: "היעד העליון הוא פירוק החיזבאללה מנשקו" הוא אמר בתגובה לאותו גורם צבאי, "באמצעים צבאיים ומדיניים", הדגש הוא על המילה האחרונה. בדרג המדיני מדברים על מערכה מדינית. דה־לגיטימציה לחיזבאללה בכל הרמות. לא רק דרישה לפירוק הנשק, אלא לפירוק כל המנגנונים: המפלגה, נציגים בפרלמנט, בנק ומוסדות צדקה.
המעשה הצבאי כבר מתמקד בדרום לבנון – קו הרכסים שנועד למנוע איום חדירה ונ"ט כבר נתפס ברובו ושטח ההשמדה מתוכנן מדרום לליטני. אבל המטרה הגדולה לא תושג רק בכוח. אפילו בעזה, חמאס, בתא שטח קטן יותר, עם הרבה פחות כסף, ובלי המורכבות של פעולה בשטח של מדינה ריבונית אחרת, לא פורק מנשקו. בינתיים. בסוף השבוע יסתיים אולטימטום הרבה פחות מדובר, שהוצב על ידי מועצת השלום לחמאס. אחרי איראן מדברים על לבנון, אבל העיניים כבר על עזה.
בעיני המתבונן
הנה הצעה למבחן מעניין עד כמה הפוליטיקאים מאמינים לסיכומי המלחמה שלהם: האם גם בקואליציה וגם באופוזיציה מוכנים לחתום על זה שנתניהו ישיג בקלפי בדיוק את מה שהשיג לשיטתם באיראן? הניצחון או ההפסד הרי הוא בעיני המתבונן. נתניהו הפריז בהישגים, האופוזיציה הגזימה בכישלון, וכמו בפוליטיקה הישראלית – סביר להניח שיידרש עוד סבב.
וברצינות: גם בלי קונספירציות או טענות על עירוב של שיקולי ביטחון בפוליטיקה, אפשר לקשור בין סיכויי נפילת המשטר באיראן לבין סיכויי המשך שלטונו של נתניהו כאן. במובן הזה, תוצאות המערכה לא מבשרות טוב לראש הממשלה, אבל יש למציאות חצי שנה להפתיע לטובה. פתאום ההתעקשות של נתניהו על בחירות במועדן נראית הגיונית יותר. לפני חודש באופוזיציה לא הבינו מדוע הוא מעדיף למשוך עד סוף אוקטובר, קצת אחרי יום השנה השלישי לטבח, במקום להקדים ולקצור את הישגי המערכה עם איראן בקלפי. גם אם לא הקרין לציבור, וגם אם לא יודה בכך עכשיו, נתניהו כנראה היה מודע לאפשרות שדברים ישתבשו. או לפחות לא יבשילו בקצב הרצוי.
סדר היום של השבועות הקרובים יהיה אחר: ביום שני ייערך בבג"ץ הדיון על החרפת האכיפה נגד משתמטים ויגביר את הלחץ של החרדים לנסות ולחוקק שוב את חוק הגיוס. ביום רביעי הדיון על הדחת בן גביר שדווקא שולח את הקואליציה לאזור הנוחות של מאבק בדיפ סטייט. ועם חידוש דיוני משפט נתניהו, ישוב גם קמפיין החנינה.
דונלד טראמפ, שהוא הדובר הנחרץ ביותר בתחום הזה, הוזמן להשתתף בחגיגות העצמאות לישראל. תחת אש היה קשה להאמין שיופיע, אבל הלו"ז החדש פתח את האפשרויות מחדש: השבועיים של הפסקת האש מסתיימים בדיוק ביום העצמאות. אולי לטראמפ יהיו עוד תירוצים להגיע לאזור.
מלחמת כנופיות
חזית שבה אין אופק להפסקת האש היא מלחמת הכנופיות בלשכת רה"מ. ראש הסגל והדובר זיו אגמון אמנם הודיע שהוא מוותר על התפקיד אחרי צרור ההתבטאויות שיוחסו לו, אבל אז החל מסע של הבהרות: הוא הכחיש את ההתבטאויות ביחס לעדות המזרח והזכיר שבמשפחתו הגרעינית יש שורשים מרוקאיים. אחר כך פירסם הודעה כתובה שמתנערת מהטקסט שתוקף את נתניהו ביחס להודעה המצרית ערב 7 באוקטובר, וטען שבמסגרת עבודתו בלשכת ראש הממשלה גילה שזו ידיעה שקרית. הוא המשיך ופירסם סרטון מצולם שבו הוא מהלל מהכתב את הגברת נתניהו אחרי הציטוטים נגדה, וגם ביקור מצולם אצל הראשון לציון הרב דוד יוסף, כדי לתקן שוב את הטקסטים העדתיים.
נתניהו פירסם הודעה ארוכה שבה הוא "מקבל את התנצלותו" של זיו אגמון, ומודיע שביקש ממנו להישאר בתפקידו עד מציאת מחליף ראוי. אפשר רק לדמיין מה קרה מאחורי הקלעים עד לציוץ הבא שבו הוא מודיע על מינוי המחליף עדו נורדן. אגב, לא ברור באיזה תפקיד: הדובר או ראש הסגל. העיקר שמחליף.
באופן מוזר, שמות שלא מוכרים בציבור הרחב, כמו אגמון או נורדן, מעוררים אמוציות חריגות בתוך מחנה תומכיו של נתניהו. עיתונאים ועסקנים המקורבים לראש הממשלה משמיעים עליו ביקורת נדירה, שלא הושמעה על מהלכים אידאולוגיים הרבה יותר דרמטיים. אם האידאולוגיה היא נתניהו, הקרבה אליו היא עניינו של המחנה כולו. אבל אפשר גם לתת הסבר אחר: הביקורת על השארת אגמון מוזמנת מהמעגל הקרוב ביותר לראש הממשלה, ולכן גם מי שנזהרים בכבודו בשוטף, נרתמים אליה מתוך הכוונה מלמעלה.
מאבקי כוח סביב הבוס הם עניין כמעט בלתי נמנע בלשכה כזאת. עד שהם מתנהלים גם תוך כדי פגיעה בו. מה שקורה עכשיו סביב נתניהו מזכיר דוקא את הדינמיקה בלשכת קודמו. מנפילתו של בנט זוכרים בעיקר את עידית סילמן, ג'ידא רינאוי־זועבי והאצבעות הנושרות בקואליציית השינוי. אבל במקביל היה תהליך הרסני אחר שפגע בו אנושות – כשהמלחמה בתוך לשכת ראש הממשלה דאז, שמה את ראש הממשלה עצמו בקו האש שבין המחנות.
