"בתור ילדה ידעתי שיש אצלנו בבית יהודים שמסתתרים מהגרמנים. הייתי בת תשע, ולילה אחד אבא שלי העיר אותי וביקש ממני לבוא לעזור לו. ראיתי על השולחן שלו תמונה של יהודי מודבקת על תעודת זהות של לא יהודי. הייתה חסרה חתיכה קטנה של החותמת שהיה צריך לצייר אותה בעדינות, והוא ביקש ממני לעשות את זה. זה קרה עוד כמה פעמים".
כך מספרת הציירת חנה יכין, בתו היהודייה של חסיד אומות העולם ההולנדי יאן ואן הולסט. אביה הציל יהודים רבים, אך סירב בחייו לקבל הוקרה כחסיד אומות העולם, כי לדבריו "לא מגיעה לו שום הוקרה כי הוא עשה את המעשה האנושי והבסיסי". רק לאחר מותו, ובעקבות פניות של יהודים שהציל, פעלה המשפחה מול יד ושם, ובשנת 1997, 22 שנה לאחר מותו, הוא הוכר כחסיד אומות העולם. "אבל לא לקחנו את המדליה כדי לכבד את בקשתו", היא אומרת.
מפעל ההצלה של האב, שהיה מהנדס אזרחי בהולנד, התחיל בתוך ביתו. אמא של חנה, פולה הורוביץ, הייתה יהודייה. "אבא הצליח להציל את אמא ולהוכיח שהיא לא יהודייה באמצעות זיוף מסמכים. אחר כך הוא פעל באותה דרך כדי להציל עוד יהודים, וגם פעל מול הגרמנים לשכנע שיהודים שהיו ברשימות שלהם הם בעצם לא יהודים. כדי שלא יחשדו בו, הוא נהג להשתמש בביטוי 'הייל היטלר' ולשחד את הגרמנים באלכוהול ובסיגריות.
"ב-1943 ההורים התחילו להסתיר יהודים בבית שלנו. היינו אז שתי ילדות בבית, האחות השלישית טרם נולדה. היה לנו בבית מחבוא בתוך קיר כפול בעליית הגג, והיהודים היו מסתתרים שם עד שבלילה אבא ועוד חברים היו מעבירים אותם למקום מסתור בטוח יותר. היה מסתור נוסף שאבא בנה כדי להטעות את הגרמנים, ושם הוא נהג להסתיר שוקולד, סיגריות, אלכוהול ומסמכים מזויפים של יהודים. הוא גם תמיד דאג למזון למי שהסתיר במחבוא".
"אחרי המלחמה למדתי בבית הספר התיכון באוטרכט", היא מספרת, "ואחר כך המשכתי את לימודיי בפריז אצל פול קולין. ב-29 במאי 1965 עליתי לישראל. עד היום אני חוגגת עם עצמי את התאריך הזה. הגעתי לקיבוץ עין השופט ושם למדתי עברית. אחרי שנה הגעתי לירושלים, וביקרתי בתערוכה בבית האמנים, שם הציג מי שלימים הפך להיות בעלי, אברהם יכין.
"התחתנו וגרנו בשכונת מחנה יהודה, בבית שבו גדל בעלי, בו גידלנו את ילדינו ובו אני מתגוררת עד היום. יש לנו שמונה ילדים ויותר נכדים ונינים ממה שאני יכולה לספור. זאת זכות גדולה שלי להגיע לארץ ישראל למדינה היהודית ולהקים שושלת של דור המשך. ברוך השם בזה אברהם ואני הצלחנו בענק, יש לנו משפחה גדולה ונהדרת שתמשיך לשאת את הסיפור של אבא שלי לנצח".
במשך השנים חנה ואברהם הציגו את ציוריהם בתערוכות אמנות רבות, בישראל, באירופה ובארה"ב. "כשהיינו צעירים ציירנו לפרנסתנו. מכרנו ציורים בארץ ובעולם. רצו אז ציורים של ישראלים. ציירנו ציורים של ירושלים, ציורים מההגדה. בהמשך עברתי לצייר פרחים, בעלי חיים ודיוקנאות. ציירתי את כל המשפחה שלי, 63 ציורים. למעשה את כישוריי האומנותיים פיתחתי כבר בזמן מלחמת העולם השנייה, כשסייעתי לאבא בזיוף התעודות".
מאז מותו של אברהם לפני שמונה שנים, חנה מציירת לו ציור שבועי עם סיפור ומפרסמת אותו בעמוד הפייסבוק שלה. לקראת הנסיעה שלה למצעד החיים היא הקדישה את הציור השבועי לביקור באושוויץ: "לקחתי צילום של אושוויץ בשחור לבן, ועליו ציירתי והדבקתי את הצועדים בצבע כדי לסמל את החזרה שלנו לשם, בחיים, ולא כמתים. יכולתי לצייר בעצמי אבל רציתי את הצילום המקורי של המחנה בזמן המלחמה, ולהוסיף אותנו החיים של היום.
"מצעד החיים מעניק לי תחושה של סגירת מעגל. הזיכרונות הראשונים שלי קשורים למלחמה וחשוב לי, לקראת סוף חיי, לבקר באושוויץ. העלאת המודעות לשואה חשובה לי מאוד. עלינו לדעת שבני אדם מסוגלים לעשות מעשי זוועה. בתחילה בגלל המלחמה עם איראן בוטלה ההזמנה שלי למצעד, ואני ובתי אמילין, שמלווה אותי, נותרנו מאוכזבות מאוד. אבל יום אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף קיבלתי שוב טלפון שבישר שאני כן נוסעת. זה היה עבורי יותר משיחת טלפון מאראלה מהפיס", היא מחייכת.
היום, בטקס בפולין, היא תדליק את אחת המשואות ביחד עם בן גזאן וילם ברנהרד, אחד מהיהודים שהציל אביה. "בוקר אחד אמא העירה אותנו ואמרה לנו שיש הפתעה, שמצאו ליד הדלת של השכנים תינוק קטנצ'יק", היא מספרת, "כשגדלנו הבנו שההורים הצילו אותו ושמו אותו על מפתן דלתם של השכנים. השכנה נתנה לי לשים אותו בעגלה של הבובה שלי ולטייל איתו בגינה. אהבתי אותו כל כך, ולא שכחתי אותו כל החיים שלי.
"לפני שנה נחנך גן ציבורי סמוך לבית שבו גרנו. היה טקס, וביקשתי מהמארגנים למצוא את בני, התינוק. כל כך רציתי לפגוש אותו, וזה קרה. זה היה מאוד מרגש, חיבקתי אותו. הטקס היום יהיה סגירת מעגל גם עבור בני, שהיום כבר כמעט בן 84 בעצמו. זה ניצחון!"
בני מספר: "נולדתי בעיר ארנהם בהולנד, באמצע מלחמת עולם השנייה. במקום המחבוא שהוריי מצאו לא היה גם מקום לתינוק בוכה, אז אמי העבירה אותי במזוודה לאמסטרדם לידיו של אביה של חנה. אני מאמין שאשתו היהודייה של יאן רקמה את הרעיון שימסרו אותי לשכנים שלהם, שמאוד רצו ילד. הם הורידו אותי על מפתן דלתם במזוודה עם בקבוק חלב וכמה בגדים, כמו משה שהושלך בסל. הזוג ההולנדי קיבל אותי כמתנה מאלוהים, הם הפכו להוריי המאמצים ופינקו אותי בחמש השנים הראשונות שלי".
