בשנת 1933, כאשר רינה צ'צ'קס אקסלברד נולדה בפינסק, העיר הייתה בשטח פולין. אך שש שנים מאוחר יותר, בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, עברה פינסק לשליטת ברית-המועצות. "ב-17 בספטמבר 1939 בערב נכנסו הטנקים הראשונים של חיל החלוץ הסובייטי", היא מספרת, "וב-22 ביוני 1941, עם התקפת הגרמנים על ברית-המועצות, אחזה בהלה ביהודי העיר. הם חיפשו נתיבי בריחה, אבל לא היה מוצא.
"היו מי שהצליחו לצאת ברגל לכיוון לוניניץ, שנמצאת 65 ק"מ ממזרח לפינסק, אבל בדרך עיכבו אותם חיילים סובייטים, נציגי הכנס האזורי של המפלגה הקומוניסטית, והחזירו אותם לעיר. ב-4 ביולי לפנות ערב הגיעו ראשוני חיל החלוץ הגרמני אל שערי פינסק, והחלו מיד בהחרמת הבניינים הגדולים בשביל הגסטפו".
זמן קצר לאחר מכן נרצחו אביה של רינה, יצחק, וסבא שלה, יהודה, בבורות ההריגה. "באקציה הזאת נרצחו כ-4,500 יהודים. אני, שלמזלי נראיתי אז כמו בן, ניצלתי בזכות תושייתה הגדולה של אמא שלי, מניה שיינברג, שהצליחה לשכנע את הנאצים שאני למעשה ילד. בגטו פינסק חווינו רעב ופחד. אמרתי אז לעצמי: 'השמש זורחת, אבל היא לא זורחת בשבילנו'.
"באקציה נוספת של אוקטובר 1942 הסתתרנו במחבוא תת-קרקעי, וכשאזלו המים והמזון נמלטנו בחסות החשכה לביתנו. שוּבה, עוזרת הבית, נתנה לנו מקלט ללילה אחד. להפתעתנו, היא פתחה פתח קטן ברצפה והכניסה אותנו למחבוא, שם גילינו בתעלה הקטנה את דוד שלי, שהכין את המחבוא מראש והסתתר שם יחד עם חבר שלו. בבור הזה, מתחת לאח, בילינו כולנו 18 חודשים, ושוּבה סיפקה לנו אוכל. אגב, בהמשך הוענק לה התואר חסידת אומות העולם".
בזכות אותה עוזרת בית שהצילה את המשפחה, שרדה רינה את השואה. בשנים שלאחר מכן, בתום מסע נדודים מפרך, היא עלתה ארצה והגיעה לקיבוץ דפנה. "שירתי בצה"ל, למדתי בסמינר והתחלתי לעבוד כגננת", היא מספרת, "בהמשך נישאתי לדושק שלי, בעלי המיוחד, גם הוא ניצול שואה ופרטיזן, ששוחרר מהכלא בסיביר אחרי 12 שנים. הקמנו בית בכרכור. אמא שלי עלתה לארץ כמה שנים אחריי, היא העידה במשפטים בברלין נגד שבעה מרוצחי היהודים בפינסק, והייתה דמות מעוררת השראה.
"לפני 24 שנים דושק שלי הלך לעולמו. אבל נותרתי עם משפחה מיוחדת ומורחבת במיוחד, ועל כך אני מאוד גאה. אני רואה במשפחתי הענפה את הניצחון האישי שלי על החושך".
מדי שנה ביום השואה מתכנסת כל המשפחה בכרכור, ליד האנדרטה בגן שהוקם לזכרו של אהרון צ'צ'קס, אחיו של דושק, שנרצח כשהיה בן 13. "הטקס שלנו הוא עדות חיה לניצחון הרוח של העם היהודי", אומרת רינה.
היום היא לא תהיה בכרכור, אלא תצעד במצעד החיים בפולין, למרות שכבר חשבה שלא תזכה לעשות זאת. "כשהודיעו לי שהנסיעה של משלחת השורדים מתבטלת בגלל המלחמה מול איראן נצבט לי הלב. זאת הייתה הזדמנות בשבילי להגיע לאושוויץ, למקום המקולל, מלווה בבני אריק, קברניט באל על. שם הייתי אוחזת בזרועו והולכת זקופה עם תחושת ניצחון בלב. ואז הגיעה הפסקת האש ושוב טלפון, הפעם לבשר לי שאני בכל זאת טסה. זה היה מרגש".
רגע לפני שהמריאו לפולין, נפגשה רינה עם בנה, אריק צ'צ'קס אקסלברד (56), נשוי ואב לארבעה, לצילומים משותפים בנתב"ג. הוא טייס באל על מאז שנת 2002. "כמעט חצי יובל", מחייכת האם הגאה ומסבירה מדוע נושא גם הוא שני שמות משפחה: "שם המשפחה שלנו מורכב משם משפחתו של בעלי, צ'צ'קס, שרוב משפחתו נספתה בשואה, ומשם משפחת דודיו המאמצים של בעלי, אקסלברד, שנמחקה לגמרי בשואה".
אריק מוסיף: "אבא היה מאוד משמעותי עבורי וחשוב לי לשמר גם את זכר הדודים שלו. כל בני ביתי נושאים את שני שמות המשפחה בגאווה גדולה לנצח".
"השואה תמיד הייתה נוכחת בחיי המשפחה שלנו", הוא ממשיך, "אבא הייתה פרטיזן שהציל יהודים ממוות, לחם במחתרת ונאלץ להילחם על חייו כל שנות התבגרותו. אמא שרדה בזכות התושייה הגדולה של אמא שלה. הן הסתתרו במרתף כל שנות המלחמה, ומשפחתן נספתה כמעט לגמרי. גדלתי במשפחה גדולה עם שבעה ילדים, והסבירו לנו שזה הניצחון על אלה שניסו להשמידנו. כל אחד מאיתנו הוא הניצחון האישי של הוריי על הנאצים.
"תחושת הניצחון והערכת החיים באה לידי ביטוי בכל צעד קטן או גדול שלי או של כל אחד מבני המשפחה. אמא תמיד אומרת 'ניצחנו', ובכל שמחה ואירוע חגיגי מוסיפה 'תחי מדינת ישראל', וכולנו יודעים למה היא מתכוונת. בטקס סיום קורס טיס, כשסבתי והוריי זכו לצפות במסדר הכנפיים ואני השתתפתי במטס החגיגי והנפתי מולם את דגלי המדינה כטייס בחיל האוויר של צבא ההגנה לישראל, הרגשתי לראשונה שגם אני 'ניצחתי'".
אריק משתף עוד כי "בפעם הראשונה שנחַתי עם מטוס אל על הנושא את דגל ישראל על אדמת גרמניה, בידיעה שבקרוב אתה חופשי להמריא משם, התרגשתי. התחושה הייתה שאני מגשים את החופש והניצחון שלא היה להורים שלי כילדים".
מאז 7 באוקטובר 2023, רבים מנכדיה של רינה משרתים כחיילים קרביים, בהם גם בתו ובנו הגדולים של אריק. "גם אני התגייסתי מחדש למילואים, וכולנו ידענו לשם מה ועל מה אנחנו נלחמים", הוא אומר, "זכרנו שכאשר רדפו אחרי הוריי בשואה, לא הייתה להם מדינה להגיע אליה. אנחנו מקפידים כל הזמן לקחת דוגמה מאמא שתמיד בטוחה וגאה במדינה שלנו ובמלחמה נגד אלו הרוצים במפלתנו. גם בימים הקשים שאחרי 7 באוקטובר הזכרנו לעצמנו את המסע שההורים עשו כדי להגיע הנה, וחידדנו לעצמנו כל הזמן למה אנחנו פה".
אריק מרגיש שליחות גם בעבודתו באל על: "במהלך השנתיים וחצי האחרונות השמיים של ישראל נסגרו מספר פעמים וחברות תעופה רבות הפסיקו את פעילותן בארץ. כחברת תעופה ישראלית, אנחנו משמרים את הגשר האווירי לעולם. להשיב ישראלים הביתה בימים אלה של המלחמה עם איראן, במטוסים שעל זנבם מתנוסס בגאווה דגל המדינה, זה צו השעה וזה המשך של המלחמה של הוריי על החיים, על העם ועל המדינה. זה סוג של צו 8 אזרחי.
"בפרט השנה, להגיע לצילומים בקוקפיט של מטוס 787 של אל על עם אמא שלי, עטופה בדגל, זאת באמת גאווה. באמא ובמדינה. אני רואה למול עיניי את הילדה הקטנה שהסתתרה מהנאצים במרתף, שנמצאת עכשיו על מטוס שיכול להביא אותה כמעט לכל מקום שתרצה. אני יודע, רואה ומרגיש שהיא באמת ניצחה, וגם אנחנו. כשאמא נכנסה לקוקפיט היא אמרה לי: 'אריק, אני אהיה טייסת המשנה שלך'. היא לא מבינה כמה מבחינתי היא הקברניטה האמיתית של חיינו".
