דורית כרמלי היא אחת מ-11 השורדים שזכו לצעוד היום במצעד החיים, למרות ביטול המשלחת המקורית. אבל בטרם הוכרזה הפסקת האש, ביקשנו לצלם אותה מעל הגנים הבהאיים, ברקע נמל חיפה – לשם הגיעה כשעלתה ארצה, אחרי שהאונייה שלה הוסטה לקפריסין. יום לפני הצילומים קרה האסון הנורא בחיפה, שבו נהרגו ארבעה בני משפחה מפגיעת טיל בביתם בעיר. לא היה ברור אם דורית תוכל לצאת להצטלם מחוץ לבית, אבל היא, כמי שהייתה צלמת בעצמה שנים רבות, לא הייתה מוכנה לוותר. "חיפה זאת העיר שלי", אמרה.
הסיפור שלה מתחיל בבודפשט, הונגריה, שם נולדה ב-1 באוגוסט 1926 לשרה ויהודה לורנטו. בשנים הראשונות של המלחמה הונגריה הייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. אבל למרות שהיהודים בבודפשט סבלו מאנטישמיות קשה, המצב שלהם היה עדיין טוב יותר ממצב היהודים במדינות שהיו תחת שלטון גרמני ישיר.
עם התקדמות המלחמה התערערה הברית בין הונגריה לגרמניה, וב-19 במארס 1944 החל כיבוש הונגריה על ידי הנאצים. 700 אלף יהודי הונגריה, נמצאו בסכנה מיידית ובתוך שבועות אחדים החל ריכוז היהודים ושליחתם לאושוויץ. במקביל, החלו להיוודע בעולם פרטים על גורלם של יהודי אירופה.
"ההורים שלי נפרדו כשהייתי נערה בת 13", מספרת דורית, "בגיל 18 סיימתי את לימודיי לפני שהגרמנים נכנסו להונגריה. ואז, ב-1944 הגרמנים פלשו והמצב נעשה נורא. היינו חייבים לפנות את הדירה שלנו ולעבור לסביבה פחות טובה. עברנו ממקום למקום וחיינו במנוסה ובהסתתרות. בספטמבר 1944 עברנו לבית שאירגן עבורנו הדיפלומט השוודי ראול ולנברג. היה לנו מזל גדול. הסתתרנו בבית הזה במשך שלושה חודשים. בקושי יכולנו לצאת, וכמעט שלא היה לנו אז אוכל.
"ולנברג, במעמדו כדיפלומט בבודפשט בתקופת המלחמה, הנפיק וחילק אלפי דרכוני חסות ליהודי בודפשט, הקים רשת של בתי מחסה בחסות הכתר השוודי כמקלט בטוח ליהודים, הפעיל לחצים שונים על בכירים נאצים והונגרים לעצירת משלוחי יהודים לאושוויץ, ואף התעמת עם אנשי אס-אס ובלם בגופו גירוש של יהודים. הוא הציל קרוב ל-4,500 יהודים, בהם גם הוריי ואני, וזכה לתואר חסיד אומות העולם".
"הכל החמיר בבת אחת, באוקטובר 1944", היא ממשיכה לספר, "כשהנאצים הדיחו את האדמירל שליט הונגריה מיקלוש הורטי, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי, ראש מפלגת צלב החץ, לשליט המדינה. שם תמה הגנת השלטונות על יהודי בודפשט. יהודים נרצחו ברחובות וגופותיהם הושלכו אל נהר הדנובה שנצבע באדום. עשרות אלפי יהודים נשלחו לעבודות כפייה ולמוות במחנה אושוויץ. ומי שנותר בגטו בבודפשט בדצמבר 1944 נותר שם בתת-תנאים".
ב-17 בינואר 1945 השלים הצבא האדום הסובייטי את השתלטותו על בודפשט ושיחרר אותה משלטון הנאצים. "אנחנו השתחררנו ב-19 בינואר 1945. הרגעים שבהם השתחררנו זכורים לי היטב, אי-אפשר לשכוח דבר כזה. אחרי המלחמה, בחודש נובמבר 1946, אמי שרה ואני עלינו על סיפונה של הספינה 'כנסת ישראל' וניסינו להעפיל לארץ.
"זאת הייתה ספינה גדולה ועליה יותר מ-3,800 מעפילים. האנגלים לכדו את הספינה מול חופי הארץ, ואחרי קרב מול הנוסעים שלחו אותנו למחנה מעצר בקפריסין. לאחר ששהינו שם חצי שנה הצלחנו להיכנס לארץ ישראל דרך עתלית. אבי יהודה הגיע ארצה חמש שנים מאוחר יותר".
אז החלו סוף-סוף החיים בארץ, ודורית הייתה צריכה להתחיל מאפס: "כל התעודות שלי מהלימודים בהונגריה נותרו מאחור. התחלתי בארץ לימודים בתחום הצילום, ובגלל שהייתי חייבת פרנסה אז עסקתי בעיקר בצילום בגני ילדים. בהמשך הקמתי עסק משלי, וב-1948 הכרתי את בעלי לעתיד יוסף כרמלי, איתו התחתנתי לאחר כחודשיים בלבד".
"אני אמנם אוטוטו אחגוג גיל מאה עגול, אבל מרגישה צעירה לנצח", היא אומרת, "אני מקפידה לשחות כמעט כל יום בקאנטרי ליד הבית בנווה שאנן כבר 30 שנה. לפני כן שחיתי שנים רבות בים. כשהודיעו לי שהנסיעה למצעד החיים מתבטלת בגלל המלחמה מול איראן, הצטערתי לשמוע כי מאוד רציתי להגיע דווקא השנה להשתתף במצעד החיים על אדמת פולין".
"ואז, יום אחרי כניסתה של הפסקת האש, שוב קיבלתי טלפון שבישר לי שאני כן נוסעת, במשלחת מצומצמת של שורדי שואה מעל גיל 90. אז אני ללא ספק עונה על התנאי של הגיל", היא מחייכת ומוסיפה בנחישות: "מבחינתי אני מוכנה להגיע גם ברגל לאושוויץ, אם שוב תהיה בעיה עם הטיסות".
