אברהם בלוי נולד בבודפשט לתוך המלחמה. "נולדתי ב-17 באפריל 1941 למשפחה דתית", הוא מספר, "פרחחים הונגרים נהגו לפגוע בי בילדותי. במהלך הקרבות ברחנו כמה פעמים מהגטו היחיד שהיה בבודפשט ונדדנו מחורבה לחורבה, כשסכנה תמידית מרחפת עלינו".
במארס 1944 פלשה גרמניה הנאצית להונגריה, והחלה רדיפה אכזרית של יהודים: "אלפי יהודים נרצחו על ידי אנשי 'צלב החץ', המשטר הפשיסטי המקומי, ורבים נורו על גדות הדנובה. הם הועמדו על הרציפים, כשפניהם אל המים, ונורו בגבם. גופות המתים נפלו אל המים ונסחפו בזרם, מבלי שהובאו לקבורה. בהמשך ביקשו הרוצחים לחסוך בתחמושת, ולכן קשרו את היהודים זה לזה, הוסיפו אבנים ומשקולות, וירו רק בחלק מהם. כך נפלו כולם אל המים, ומי שהיו פצועים טבעו לבסוף גם הם. לזכרם הוקמה ב-2005 אנדרטה ייחודית, 'נעליים על הדנובה', על גדות הנהר".
בדצמבר של אותה שנה החל הצבא האדום במצור כבד על בודפשט. "בכל זמן המצור המצב בגטו החמיר מאוד", הוא מספר, "בקושי היה מה לאכול, היה קר מאוד ולא היה במה להתחמם, גופות היו זרוקות ברחובות. עד הרגע האחרון אנשי 'צלב החץ' המשיכו לרצוח יהודים. אלה היו חודשיים שבהם התנהל קרב קשה מאוד על בודפשט, אחד הקרבות ההרסניים שהיו במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. לקראת סיום המלחמה, אחותי מתה מרעב לידי, וגם אני, פעוט בן שלוש, הייתי במצב של גסיסה, כפי שסיפרו לי. כשנגמרו הקרבות היו כ-70 אלף יהודים בגטו שנשארו בחיים, ואלפים נוספים הוחזקו ב'בתים מוגנים' תחת חסות דיפלומטים זרים. רבים מהם היו במצב גופני ירוד מאוד, חולים ותשושים. אנחנו איבדנו יותר מ-60% מבני המשפחה הקרובים שלנו.
"בפברואר 1945 הצבא האדום שיחרר את בודפשט, והעיר הוצפה בדגלים אדומים. אני זוכר שגם אני, שהייתי כבר ילדון בן ארבע, נופפתי בכל הכוח בדגל אדום. לא בדיוק הבנתי את המשמעות, אבל דבר אחד בטוח: הבנתי שמשהו נורא סוף-סוף נגמר ועכשיו מנופפים בדגלים לסיום. וזה אמור להיות משהו טוב, בעיניים של פעוט בן ארבע".
אחרי המלחמה נדדה משפחתו של אברהם ברחבי אירופה, "עד שהגענו למחנה העקורים בעיירה באד רייכנהאל בגרמניה, ומשם למחנה ברגן-בלזן שהיה בשליטת האנגלים. מהמחנה אפשר היה כבר לצאת לארץ ישראל, משום שהאנגלים ביקשו לחסל אותו. עלינו ארצה בזהות בדויה, מצוידים במסמכים של אנשים שנספו בשואה, והגענו למחנה עולים בנווה חיים שליד חדרה. במחנה הזה שהינו בזמן מלחמת העצמאות. בהמשך, התחנכתי במוסד של עליית הנוער, התגייסתי לנח"ל והשתתפתי במלחמות ישראל".
"במשך 45 שנים הייתי מורה, מנהל ומפקח חינוכי", הוא מספר על החיים שבנה בישראל, "התחתנתי עם רבקה אהרוני וזכיתי להקים משפחה ברוכה וגדולה לדורי דורות. יש לנו 40 נכדים, ונינים הפסקנו לספור מזמן. כתבתי כ-12 ספרים בנושאי תנ"ך והיסטוריה יהודית. אגב, אני מחזיק במכתבים בכתב ידו של בן-גוריון".
אברהם קיווה מאוד להגיע היום למצעד החיים, אך נאלץ להישאר בישראל בעקבות ביטול המשלחת בגלל המלחמה. "התרגשתי מאוד לקראת הנסיעה עם משלחת שורדי השואה מישראל. קיוויתי גם לומר שם, על אדמת אושוויץ המקוללת, קדיש לזכר סבי ולזכר משפחתו הגדולה שנספתה באושוויץ לצד כל מי שסייעו להציל יהודים. להסתיר אותם. קיוויתי לצעוד שם עם כל שאר המשלחות מכל העולם כיהודים גאים, שמגיעים ממדינה שהוציאה מקרבה זוכי פרס נובל, מדינה לתפארת המסמלת את ההבטחה לנצח ישראל.
"אבל המלחמה עם איראן ביטלה את המשלחת. שלא לדבר על זה שהעיר בני-ברק שבה אני מתגורר ספגה עד הפסקת האש אינספור שברי יירוט ופגיעות בבניינים. אבל, צריך גם לומר בקול רם, כל יום והניסים שלו. היה יכול להיות כאן אסון גדול ויש מי ששומר עלינו, לצד ההישמעות להנחיות פיקוד העורף".
"לצערי", הוא מוסיף, "באשר לאנטישמיות, נושא השואה אינו נמצא על סדר היום העולמי. אנו, היהודים, צריכים ללמוד היטב את לקחי השואה, לחנך לכך את דור המחר, ולהקדים כל אפשרות להתרחשות של שואה נוספת".
