"נולדתי ברומא ב-1938", מספר אלדד פונארו, "היינו ארבעה אחים: שתי אחיות, אח ואני. הגרמנים כבשו את רומא בספטמבר 1943, מיד לאחר שאיטליה חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, ואז החל מצוד על יהודי העיר. שוערת הבניין שבו גרנו שלחה את הגרמנים לבניין אחר בזמן שבאו לחפש אותנו. התמזל מזלנו והצלחנו לברוח מהחלון. לאמא שלי הייתה תושייה. היא החביאה אותי, ילד בן 5 בקושי, במנזר.
"את עצמה, אמא 'אישפזה' בבית החולים ליד הוותיקן, שהיה סמוך גם למנזר. בבית החולים טענו שפרצה 'תסמונת K', מחלה מידבקת ומסוכנת שהומצאה על ידי רופאים איטלקים בבית חולים ברומא כדי להציל עשרות יהודים מהנאצים".
אלדד מסביר איך עבדה "השיטה": "הרופאים 'סימנו' את היהודים המסתתרים כחולים ב'תסמונת K' (על שם קסלרינג או קפלר), וגרמו לנאצים להימנע מלהיכנס למחלקות מחשש להידבקות. הרעיון נולד בעקבות פשיטות הנאצים על הגטו היהודי ברומא באוקטובר 1943. הרופאים בעלי התעוזה המבורכת, ג'ובאני בורומאו, אדריאנו אוסיצ'יני וויטוריו סאקרדוטי (שהיה יהודי בעצמו) הובילו את היוזמה שהצילה יהודים. 'המטופלים', בהם גם אמא שלי, תודרכו להשתעל ולהתנהג כחולים במחלה קטלנית ומידבקת.
"כאשר החיילים הגרמנים הגיעו לבית החולים, הרופא ואיש הדת במקום הזהירו אותם מהמגפה המשתוללת ואמרו להם שמי שנכנס מסכן את חייו. הם פשוט ברחו על נפשם כי חששו להידבק. חייהם של עשרות יהודים ניצלו, והמקום הפך למקלט בטוח. לימים, הרופא ג'ובאני בורומאו אף הוכר כחסיד אומות העולם. לאחר שחרור רומא אמא אספה אותי, את אחי ואחיותיי וחזרנו הביתה. אבל משפחות שלמות, גם קרובים שלנו, נספו במחנות ההשמדה".
אלדד מספר גם על "טריק" נוסף, שבעזרתו ניצלו חייהם של יהודים רבים: "אח שלי יוסף, שהיה בן 11, החל לעזור בגיל צעיר מאוד לתנועה הפרטיזנית ברומא. גברים רבים ברומא ביקשו להימנע מגיוס לצבא האיטלקי הפשיסטי, ונציגי הממשל נהגו לארוב להם, בין השאר בתחנה סופית של קו אוטובוס כלשהו. יוסף וחבר שלו נהגו לגשת לתחנה קודמת ולהזהיר את הגברים שלא להמשיך לשם בנסיעה, והנציגים התקשו להבין איך תמיד האוטובוס מגיע לתחנה הסופית כשהוא ריק מגברים". יוסף, היום בן 94, חי ברומא.
אביו של אלדד לא שרד את המלחמה. "אמא ניצלה, אחיי ניצלו וגם אני במסתור שבמנזר. אבל אבא נשלח למחנה מאטהאוזן. אחרי המלחמה חבר של אבא סיפר לנו שראה במו עיניו חייל נאצי יורה בו למוות".
אחרי המלחמה החל אלדד לבנות את חייו ברומא, עד שעלה לישראל. "בגיל 16 למדתי טכנאות חשמל. עבדתי כחשמלאי עד שנת 1975, ואחר כך עוד 13 שנה בשגרירות ישראל ברומא", הוא מספר, "בשנת 1988 עליתי ארצה וכיום אני מתגורר בירושלים. קיוויתי להשתתף השנה במצעד החיים בפעם הראשונה בחיי כי מעולם לא הייתי בפולין. היה לי חשוב להכיר את החלק הזה של סיפור השואה, אבל לצערי לא אצליח להגיע הפעם כי ביטלו את הנסיעה לרוב חברי המשלחת מישראל. מדאיג אותי שעוד מעט לא יישארו בעולמנו שורדי שואה, ולכן חשוב לי להמשיך לספר שוב ושוב מה קרה, כדי שלא נשכח מה עשה לנו עמלק".
